לאט. במשורה. בחסד (על אלכס בן-ארי)

מעת לעת עובר במימי השירה שלנו דג גדול. כזה הוא הספר "ימים סמויים" מאת אלכס בן-ארי, שמשייט בים גדול של בדידות ואובדן. המחבר יודע היטב על חולשתן של בנות לווייתו למסע, המלים, והוא אף מכריז על כך בשיר הפותח את הספר, מעין הצהרת כוונות אמנותית:
 
שרשרת איים בודדים אנחנו / טרופי ספינות מבלי שהפלגנו. איש על איו נגלה את האש, / נמציא כתב. נציב דחלילים בשדותנו / להרחיק את הבדידות. / אך יש וריאותנו חזקות / ונקרא איש לרעהו מבעד לרודנות הים. / קרבים לאט. במשורה. בחסד. / בכוח תנועתן של יבשות.
 
בפתיחת הספר פונה המחבר אל בת-זוגו המנוחה. גם לאחר המוות, אין אפשרות לסכם את החיים, וכל שנותר מהם הוא אוסף של תמונות מבודדות, שלא ניתן לקשר ביניהם לכדי נרטיב אחיד ורציף:
 
מותך עשה קלידוסקופ מחייך. / בשניות הקצרות בן שוהה גופך באוויר / אני הופך בם לראותך פעם / כתינוק גדול גוף שלא השכלתי לשאתו ולגדלו באהבה, / פעם כטירן אכזר – מכרית רוחי וימי./ פעם אשה גדולה, מדאית, פעם / אהובתי, שכתבי לה שירים. / פעם קולומובוסאית – סיירת אמיצה, רבת דמיון / של מין ותאוה. / פעם הילדה היפה שהיית והנך ברגעי הדממה.
 
בעניין הזה, של חוסר היכולת להרכיב סיפור קוהרנטי מרגעי חיינו הנפרדים, דומה שהפרוזה – ותהיה המתוחכמת והמודעת-לעצמה ביותר – תמיד משקרת. כמעט תמיד היא תכפה עלינו איזו אשליה של רצף, קשר סיבתי, זרימה של התחלה-אמצע-סוף. ואילו השירה מוותרת מראש על ההונאה הזאת. ספר שירים טוב הוא הרי אוסף מהלומות של כאב ויופי, כמו זו:
 
היא התנפצה לאלף זיכרונות. / העולם מלא שבריה.
 
השברים האלה, התמונות המתחלפות בקלידוסקופ, הזיכרונות מהאשה האהובה, מפוזרים בין דפי הספר הזה כרסיסים מפורדים, בלי ניסיון לאחותם לשלם של נחמה כוזבת, פרוזאית.
 
בהמשך הספר, אמנם, מוצג ניסיון מוצלח להגיע לאיזו הבנה מלכדת. אלא שמדובר בהצלחה רגעית או לפחות פתאומית, ששמורה לתחום הילדות ומוצגת בהומור:
 
בחדר השינה של דודי ודודתי. לבד / על המיטה. סוקר את הספריה הקטנה. מגלה / את הספר "פרשיות נעלמות – אירועים מחיי המדינה / שמעולם לא סופרו". בבת אחת / דבר מה נלכד ומתפענח.
 
כמו בפתיחת הספר, גם החלק המוקדש למשוררת ולמחזאית אלישבע גרינבאום (2004-1965) הוא ניסיון להנכיח את ההיעדר, להילחם בשכחה, לדבר אל המתים. ודוק: להנכיח את ההיעדר, לא לנסות למלא אותו:
 
 היעדרה, אשר שנים עמד כבית סוכנות קטן בפרברי חיי / נעוץ עכשיו, מגדל זכוכית מבהיק, בטבורם.
 
בשיר אחר נזכר הדובר באלישבע, בעקבות מראה של אשה ברמזור, ואז תוקפת אותו מחשבה "פתאומית כאנקור". מכאן ועד סוף השיר חוזרת המלה אנקור שוב ושוב ושוב, 14 פעמים. עד שהיא כבר מאבדת את מובנה העברי הציפורי ופורשת כנפיים אל עבר שפות אחרות, מסמלת את כמיהתו של הדובר לעוגן (פירוש המלה anchor באנגלית) ואולי גם לאיזו הופעה אחת אחרונה נוספת של אלישבע המתה, כלומר להדרן (פירוש המלה בצרפתית).
 
לאחר שלושה אובדנים כאלה, של שתי הנשים ושל תום הילדות, נוחת הדובר בעולם חולין יומיומי, על מאבקיו השגרתיים והמתישים, למין הקושי לקום בבוקר ("הכסא אז התאמץ בכל עציותו להיאחז במכנסי"),  ועד לבלגן המוכר ששורר כמעט בכל בית: "חפצי הבית אינם חורשים רע. פזורים בכל / כילדים קטנים ומעיפים בתוך חיינו/ […] בקבוקי הפלסטיק לזריקה שוב נפרעו משורתם. / בגדים פזורים בכל, התיישבויות של צבע./ היעמוד לנו כוחנו גם היום".
 
כפי שניתן לראות, יש משהו מתון, שלו ומאופק בלשונו של הספר. הדימויים והמטאפורות לא נועדו למשוך תשומת לב לעצמם או לווירטואוזיות של מחברם, ובאופן עקרוני יש בו העדפה של הפשוט על המסובך. זה מעורר אמון.
 
האמון הזה מצליח לעמוד במבחן קשה ולהישמר גם בחלקו האחרון של הספר, העוסק בניסיונות הגאולה מכל המצוקות שתוארו קודם לכן. הגאולה המתוארת כאן עוברת דרך שתי מסילות: זו של השירה וזו של האהובה החדשה שפוגש הדובר.
 
כך, בשיר אאוליס ממשיל בן-ארי את המלים בספרי השירים לאותן רוחות מהמיתולוגיה היוונית, שלאחר תקופת המתנה ממושכת נשבו סוף סוף ואיפשרו לצי היווני לצאת לטרויה. בסופה של תקופת המתנה דומה, שעברה על הדובר, מגיעה גם האישה החדשה. זו נתפשת, לפחות לפעמים, לא כמו אי (חישבו על האיים האנושיים המבודדים שתוארו בשיר הפתיחה), אלא כיבשה שאליה תוכל להגיע ספינתו המותשת של בן-ארי בסוף המסע.
 
            ימים סמויים, אלכס בן-ארי, כרמל, 51 עמודים, מחיר מומלץ: 54 שקל