ומה אם אין פתרון? (על אלון חילו)

 "האלגוריות מקיימות בתחום המחשבות מה שהחורבות מגלמות בתחום העצמים", כתב פעם ואלטר בנימין. "בסמל מתגלים לרגע, עם זוהר השקיעה, פני הטבע המזדככים באור הגאולה, ואילו באלגוריה נחשפים לעינינו פני הגוסס של ההיסטוריה, כנוף קדמוני שקפא".

הספר "אחוזת דג'אני" של אלון חילו הוא אלגוריה מהסוג הזה. כפי שמעידה כותרתו, גיבורתו היא אותה אחוזה ערבית ששכנה לפי ההשערה בשטח שעליו נישאים כיום ביהירות מגדלי עזריאלי. העלילה מתרחשת ב-1896-1895 ומסופרת משתי נקודות מבט: יומנו של האגרונום הציוני חיים מרגליות קלווריסקי, ויומנו של הילד צלאח דג'אני, בנו של בעל האחוזה הערבי מוצטפא דג'אני.

קלווריסקי האומלל נשוי לרופאת שיניים פריג'ידית שמסרבת לבשל לו, והוא מכנה אותה ביומנו "האדונית". ואגינתה הצחיחה של רעייתו מקבילה לאדמות הזיבורית הבלתי פוריות שהערבים מציעים לו לקנות. ואולם אירוע מקרי גורם לו להיתקל בקרקע פורייה ובנרתיק לח ומזמין: שניהם שייכים לערבייה כבת 25 בשם עפיפה דג'אני, הנשואה לבעליה הנעדר של האחוזה. בזמן שבעלה שוהה בחו"ל לרגל עסקיו, פותחת עפיפה לפני קלווריסקי את שערי האחוזה ואת שערי רחמה, וקלווריסקי עוסק בהפריית שניהם. לרומן הסנסציוני הזה עד בנה בן ה-12.

צלאח הקטן, כמו שמתחשק לי לכתוב בעילגות שתאזן קצת את הציטוט הנמלץ מהפתיחה, הוא "טיפוס בפני עצמו". מאחר שגדל רק בחברת נשים, הוא נוהג להשתין בישיבה ובניגוד לכל חבריו אין הוא יודע לטפס על עצים, להתקוטט ולעסוק בכל מיני פעולות אגרסיביות וגבריות ("הילד הוא נעבעך", מכריז קלווריסקי). צלאח מוצא את נחמתו במלים, בעיקר כאלה שמפארות איזה עבר זוהר ובלתי מושג. למאפיינים יהודיים אלה מתלווה העובדה שצלאח מנודה מחברת בני גילו. הילד חסר האב, שנוסף לכל הוא גם דכאוני והתאבדותי, מתאהב בקלווריסקי היפה והבלונדי, ואולם מאוהבותו הבוסרית מותמרת לשאיפות נקם כאשר הוא מגלה כי קלווריסקי בועל את אמו ומנסה לגזול ממנה את הבעלות על האחוזה.

  קלווריסקי, צלאח, מוצטפא, עפיפה והאחוזה הם אנשים ומקום שאכן היו. חילו, כדרכו גם ברומן הקודם שלו, "מות הנזיר", ערך תחקיר היסטורי מקיף, כולל עיון במכתבים ויומנים אישיים של קלווריסקי. כמו ב"מות הנזיר", לשונו של חילו היא עברית מיושנת, בארוקית ומסתלסלת, אך גם קריאה להפליא. תועפות המלים המשמשות לתיאור כל אירוע והממלאות כמעט כל משפט עלולות אולי לייגע קוראים חסרי סבלנות, אך חילו מודע לכך ואף מתבדח מעט על חשבון עצמו באחד המקומות בספר. נראה שהשפע הלשוני הזה ממלא צורך חשוב, אולי כזה שקשור במחויבות לקומם את חורבות העבר מהריסותיהן ולפצות על החסר בעודף של מלים.

ואכן, בדומה למה שתיאר בנימין, חילו לא רק מתאר לנו את העבר, אלא גם מספק לנו מפתח אל ההווה רווי הקסאמים. כדברי בנימין, החורבה המאובקת והעלובה קורעת את המסיכה מעל פניו הנוצצים של העכשווי (חישבו על מגדלי עזריאלי). רק באמצעות בחינה של העקבות המלנכוליים האלה, מה שנשאר אחרי הקטסטרופות של ההיסטוריה (כמו הנכבה), אנו יכולים לגשת אל המציאות של ימינו.

באופן אירוני, דווקא ההיסטוריונים והסופרים המתארים את גזילת הקרקעות והגירוש של אריסים ערבים חפים מפשע עד 49', הם אלה שמנפצים את אשליית השמאל כאילו הבעיה בינינו לבין הערבים נעוצה במלחמת ששת הימים, וכי פתרונה יבוא עם סיום הכיבוש של 67'. האמת חייבת להיאמר: לא רק הפלשתינאים, אף עם לא היה מקבל את החלטת האו"ם על חלוקת הארץ מכ"ט בנובמבר, וכל עם אחר במקומם היה יוצא אז להילחם על אדמתו.

השאיפה לזכות שיבה מלאה, כולל למקומות כמו אלה שעליהם שכנה פעם אחוזת דג'אני, משותפת לחמאס, לפת"ח ולמעשה לציבור הפלשתיני כולו. כפי שהעם היהודי לא ויתר במשך 2,000 שנה על החלום לחזור לארצו, כך גם העם הפלשתיני. במקום לקרוא על ה"התקדמות" ב"שיחות" ה"שלום" שמנהל אולמרט עם אבו-מאזן, טוב תעשו אם תקראו את הספר של חילו, כדי להבין לא רק מה היה, אלא גם לאן אנחנו הולכים (וזה לא מקום טוב).
 
אחוזת דג'אני, אלון חילו, הוצאת ידיעות אחרונות, 367 עמ', מחיר מומלץ: 88 שקל
 
 
 
 
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מזרחי  On מאי 8, 2008 at 6:58 pm

    ואף אחד לא רואה בזה בעייה מיגדרית, בדוק וחזור

  • יוסי  On מאי 8, 2008 at 7:10 pm

    כל מובאה מיומני קלווריסקי בעניין תתרום. האדמות הללו לא נקנו על ידי קלווריסקי למיטב ידיעתי המוגבלת מאוד. פעם היו לפני מפות השטח מ1880 ודומני שאלו היו אדמות שרונה כבר אז. מבלי לדוש באמת הפוליטית הנוכחית. מעניין לשמוע על מקורות ראשוניים בעניין זה. בכל מקרה בתחילת המאה התשע עשרה אלו לא היו אדמות תפוסות או מעובדות לתמיד וודאי לא של משפחת דג'אני זה היה בפשט של המוסררה והשטח נראה במידה מרובה כביצות אפריקאיות. אבל עד לבערך האימוץ של חוקים אירופאיים ומהפכת התורכים הצעירים כל נושא הבעלות האמיתית על קרקעות באימפריה העותומנית היה שונה בעצם המהות מהדרך שבה אנו חושבים על נדל"ן כיום. דרך אגב לטעמי החוק המוסלמי-עותומני היה "טבעי" יותר ו"צודק" יותר מהתפיסה הנוכחית אבל זה סיפור ארוך לפעם אחרת..

  • עידית  On מאי 20, 2008 at 12:55 pm

    אני קוראת אותך בהעיר,
    את כותב מחונן!

  • דוד  On יוני 1, 2008 at 11:19 pm

    "האמת חייבת להיאמר: לא רק הפלשתינאים, אף עם לא היה מקבל את החלטת האו"ם על חלוקת הארץ מכ"ט בנובמבר, וכל עם אחר במקומם היה יוצא אז להילחם על אדמתו."
    אז זהו, שזו לא בדיוק האמת, מאחר ואתה מניח פה כמה הנחות:
    א. שהפלשתינים ראו את עצמם כעם ושלעם הזה יש ארץ מולדת היסטורית, עליה הם אינם מוכנים להתפשר.
    ב. שהמודל הלאומי, קרי של מדינה, הוא המודל היחיד שעם או עם בהתגבשות יכול ומוכן לחיות בו. לפלשתינים, כאוסף ערבים שהגיעו מארצות שכנות וחלקם גם נולדו בתחומי א"י, מעולם לא הייתה עצמאות ואף אוטונומיה, ולכן הצעת האו"ם לא הרעה את תנאיהם, גם לא של אלה שאמורים היו לחיות בצד הישראלי הדמוקרטי. האמת היא שהערבים היו בטוחים שינפנפו אותנו מכאן.
    אתה בעצם מצדיק את מלחמת העצמאות עצמה, מהצד שלהם, ושוכח שהיא לובתה ואחר כך התקיימה על ידי מדינות ערב, שהונעו ממקום אחר. יש עוד מה לכתוב אך מאוחר.

  • אבי גרפינקל  On יוני 2, 2008 at 11:47 pm

    כל מה שאני מניח הוא שמישהו התנגד להחלטת האו"ם. אפשר לקרוא למישהו הזה פלשתינאים ואפשר לקרוא לו בשם אחר. אפשר להגדירו כעם ואפשר להגדירו כמשהו אחר. בכל מקרה, התנגדות דומה, לדעתי, היתה צפויה בכל מקום אחר ומצד כל קבוצה אחרת של אנשים בנסיבות כמו אלה ששררו בארץ ישראל בנובמבר 1947.

  • דוד  On יוני 3, 2008 at 8:07 pm

    אני לא כל כך בטוח שכל קבוצה אחרת הייתה מתנגדת כך, ואני גם מעז לומר שאולי גם אתה לא.
    חשבת על הנקודה הספציפית הזו מספיק לעומק (אם כי ייתכן כמובן שכן)
    להזכירך, במלחמת העצמאות השתתפו כל מדינות ערב השכנות, שלא נעשה להם שום עוול, וגם לא כל ערביי ישראל. אין ספק שנכונות מדינות ערב להילחם בצירוף ההנחה שהישוב הישראלי חלוש וחסר נשק, סייעה למה שאתה קורא: ההתנגדות.
    היה כאן רצון להגשים חלום/חזון יותר מאשר רצון לעשות צדק. אל תשכח שהלכה למעשה, תוכנית החלוקה הייתה מיטיבה עם ערביי ישראל הן בנוגע למעמדן כפרטים, והן כעם שזה נולד.
    בקיצור, לדעתי, לא כולם היו פועלים כמוהם, ואחת הבעיות של הסכסוך הוא שהם כן פעלו ככה, וברמה יותר עמוקה: שאנחנו לא באזור בו פועלים קצת אחרת.

  • אורי  On מאי 23, 2009 at 12:13 am

    זה נראה כמו ספר פוסט-ציוני שמשתמש בעיוותים מחוכמים של ההסטוריה, בכדי לשלול את הלגטימיות היהודית בא"י. הקורא התמים יתרשם שמדובר ברומן המבוסס על אמיתות הסטוריות. אולם בעמוד האחרון של המהדורה האחרונה מופיעה הבהרה מצדו של הסופר שמדובר ביצירה בידיונית לחלוטין (כולל "ההקדמה מאת המביא לדפוס", שגם היא מזוייפת ובידיונית, אבל בהחלט מטעה את מי שטרם קרא את העמוד האחרון עם ההבהרות).
    מאוד סביר שאם ה"גיבור" היהודי, חיים קלרוויסקי היה חי כיום, הוא היה תובע את המחבר על לשון הרע והוצאת דיבה.
    זהו ספר פרו-פלסטיני ואנטי ישראלי, בידיוני, וככזה צריך להתייחס אליו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: