ומה אם אין פתרון? (על אלון חילו)

 "האלגוריות מקיימות בתחום המחשבות מה שהחורבות מגלמות בתחום העצמים", כתב פעם ואלטר בנימין. "בסמל מתגלים לרגע, עם זוהר השקיעה, פני הטבע המזדככים באור הגאולה, ואילו באלגוריה נחשפים לעינינו פני הגוסס של ההיסטוריה, כנוף קדמוני שקפא".

הספר "אחוזת דג'אני" של אלון חילו הוא אלגוריה מהסוג הזה. כפי שמעידה כותרתו, גיבורתו היא אותה אחוזה ערבית ששכנה לפי ההשערה בשטח שעליו נישאים כיום ביהירות מגדלי עזריאלי. העלילה מתרחשת ב-1896-1895 ומסופרת משתי נקודות מבט: יומנו של האגרונום הציוני חיים מרגליות קלווריסקי, ויומנו של הילד צלאח דג'אני, בנו של בעל האחוזה הערבי מוצטפא דג'אני.

קלווריסקי האומלל נשוי לרופאת שיניים פריג'ידית שמסרבת לבשל לו, והוא מכנה אותה ביומנו "האדונית". ואגינתה הצחיחה של רעייתו מקבילה לאדמות הזיבורית הבלתי פוריות שהערבים מציעים לו לקנות. ואולם אירוע מקרי גורם לו להיתקל בקרקע פורייה ובנרתיק לח ומזמין: שניהם שייכים לערבייה כבת 25 בשם עפיפה דג'אני, הנשואה לבעליה הנעדר של האחוזה. בזמן שבעלה שוהה בחו"ל לרגל עסקיו, פותחת עפיפה לפני קלווריסקי את שערי האחוזה ואת שערי רחמה, וקלווריסקי עוסק בהפריית שניהם. לרומן הסנסציוני הזה עד בנה בן ה-12.

צלאח הקטן, כמו שמתחשק לי לכתוב בעילגות שתאזן קצת את הציטוט הנמלץ מהפתיחה, הוא "טיפוס בפני עצמו". מאחר שגדל רק בחברת נשים, הוא נוהג להשתין בישיבה ובניגוד לכל חבריו אין הוא יודע לטפס על עצים, להתקוטט ולעסוק בכל מיני פעולות אגרסיביות וגבריות ("הילד הוא נעבעך", מכריז קלווריסקי). צלאח מוצא את נחמתו במלים, בעיקר כאלה שמפארות איזה עבר זוהר ובלתי מושג. למאפיינים יהודיים אלה מתלווה העובדה שצלאח מנודה מחברת בני גילו. הילד חסר האב, שנוסף לכל הוא גם דכאוני והתאבדותי, מתאהב בקלווריסקי היפה והבלונדי, ואולם מאוהבותו הבוסרית מותמרת לשאיפות נקם כאשר הוא מגלה כי קלווריסקי בועל את אמו ומנסה לגזול ממנה את הבעלות על האחוזה.

  קלווריסקי, צלאח, מוצטפא, עפיפה והאחוזה הם אנשים ומקום שאכן היו. חילו, כדרכו גם ברומן הקודם שלו, "מות הנזיר", ערך תחקיר היסטורי מקיף, כולל עיון במכתבים ויומנים אישיים של קלווריסקי. כמו ב"מות הנזיר", לשונו של חילו היא עברית מיושנת, בארוקית ומסתלסלת, אך גם קריאה להפליא. תועפות המלים המשמשות לתיאור כל אירוע והממלאות כמעט כל משפט עלולות אולי לייגע קוראים חסרי סבלנות, אך חילו מודע לכך ואף מתבדח מעט על חשבון עצמו באחד המקומות בספר. נראה שהשפע הלשוני הזה ממלא צורך חשוב, אולי כזה שקשור במחויבות לקומם את חורבות העבר מהריסותיהן ולפצות על החסר בעודף של מלים.

ואכן, בדומה למה שתיאר בנימין, חילו לא רק מתאר לנו את העבר, אלא גם מספק לנו מפתח אל ההווה רווי הקסאמים. כדברי בנימין, החורבה המאובקת והעלובה קורעת את המסיכה מעל פניו הנוצצים של העכשווי (חישבו על מגדלי עזריאלי). רק באמצעות בחינה של העקבות המלנכוליים האלה, מה שנשאר אחרי הקטסטרופות של ההיסטוריה (כמו הנכבה), אנו יכולים לגשת אל המציאות של ימינו.

באופן אירוני, דווקא ההיסטוריונים והסופרים המתארים את גזילת הקרקעות והגירוש של אריסים ערבים חפים מפשע עד 49', הם אלה שמנפצים את אשליית השמאל כאילו הבעיה בינינו לבין הערבים נעוצה במלחמת ששת הימים, וכי פתרונה יבוא עם סיום הכיבוש של 67'. האמת חייבת להיאמר: לא רק הפלשתינאים, אף עם לא היה מקבל את החלטת האו"ם על חלוקת הארץ מכ"ט בנובמבר, וכל עם אחר במקומם היה יוצא אז להילחם על אדמתו.

השאיפה לזכות שיבה מלאה, כולל למקומות כמו אלה שעליהם שכנה פעם אחוזת דג'אני, משותפת לחמאס, לפת"ח ולמעשה לציבור הפלשתיני כולו. כפי שהעם היהודי לא ויתר במשך 2,000 שנה על החלום לחזור לארצו, כך גם העם הפלשתיני. במקום לקרוא על ה"התקדמות" ב"שיחות" ה"שלום" שמנהל אולמרט עם אבו-מאזן, טוב תעשו אם תקראו את הספר של חילו, כדי להבין לא רק מה היה, אלא גם לאן אנחנו הולכים (וזה לא מקום טוב).
 
אחוזת דג'אני, אלון חילו, הוצאת ידיעות אחרונות, 367 עמ', מחיר מומלץ: 88 שקל