גבר בורח מבשורה (על דויד גרוסמן)

לכאורה, נראה כי "אשה בורחת מבשורה" ניחן במאפיינים הדרושים להפוך אותו ל"רומן הישראלי הגדול". היקפו העצום, הנושא, אוסף הדמויות, הרגישות, התבונה, האינטנסיביות הרגשית, דקות התיאור ויפי השפה הופכים אותו לספר שרועד על המדף.

אבל למרות השבחים הרבים והמוצדקים שקיבל, יש ברומאן הזה גם כמה פגמים חשובים,  שמפרידים בינו לבין יצירות גדולות באמת.

  הספר מתחיל בתיאור פגישתם של אורה, אברם ואילן בני ה-16 בזמן מלחמת ששת הימים. לאחר מכן אנו קופצים כ-35 שנה קדימה, לתקופת האינתיפאדה השנייה. עופר, בנם של אורה ואילן, מתנדב למבצע צבאי ביום שחרורו. אורה, החוששת לחיי בנה, מחליטה לברוח מן הבשורה על מותו – ובכך, בדרך מאגית, למנוע את המוות עצמו. היא יוצאת לטיול בגליל בלוויית אברם, והספר מוקדש לתיאור מסעם תוך קפיצות אחורנית בזמן שנועדו למילוי התהום בת 35 השנה.

ואכן, מדובר בתהום. אברם, כך מתברר, נפל בשבי המצרים במלחמת יום הכיפורים ועבר שם עינויים. נאמנים לחברותם המשולשת, שבשלב מסוים גם נהפכה למשולש אהבים, אילן ואורה מטפלים באברם במסירות, אך גם נכנעים לתשוקתם ושוכבים זה עם זה. התוצאה: אורה נכנסת להיריון ואילו אילן נתקף רגשי אשם בגלל מצבו של אברם ומחליט כי אינו יכול לאהוב את הבן הנולד ונוטש אותו ואת אורה.

רק שלוש שנים מאוחר יותר, כשאורה נכנסת להיריון ממשגל בודד עם אברם, מרגיש אילן שהוא יכול לחזור הביתה, ומגדל את שני הילדים, אדם ועופר, באהבה ובמסירות. אברם, בדומה למה שעשה אילן לפניו, מתנער מאבהותו, ובנו עופר גדל תחת הרושם כי אילן הוא אביו הביולוגי.

למעשה, ניתן לומר שגרוסמן פיצל את עצמו לשתי דמויות: אורה הג'ינג'ית, האם החרדה לחיי בנה החייל, ואברם, המבוגר שנפשו נשארה נפש נער, מי שעד לנפילתו בשבי הקדיש כל רגע אפשרי לכתיבה. כל רגע ורגע במסע הגלילי רווי ביופי ובפחד לגורלו של עופר. אברם משתף פעולה עם אורה בשיגעונה, ודומה כי גם הוא מאמין שאם רק יתנתקו מהחדשות ולא ישמעו על המבצע הצבאי, לא יאונה לעופר כל רע. כאמצעי התגוננות נוסף, מחליטה אורה לספר לאברם את סיפור חייו של עופר, במחווה שמזכירה כמובן את "אלף לילה ולילה": התקווה שאמנות הסיפור יכולה להציל ממוות.

כמעט כל רגע בספר טעון עד להתפקע. לא רק תיאורי העינויים שעבר אברם או החשש לחיי עופר, אלא אפילו ארוחה משפחתית במסעדה צוברת דחיסות רגשית מהממת. תיאור כזה של ארוחה יכול לנבוע רק מעטו של מחבר שעובד 24 שעות ביממה: לא רק כשהוא יושב אל שולחן הכתיבה, אלא גם בשוכבו ובקומו ובאוכלו, ובשחקו עם ילדיו ובפטפטו עם אשתו. במידה גדולה יותר מבני אדם רגילים, ואף יותר מרוב המושכים בעט, מחבר כזה לעולם יהיה צופה באירוע ולא רק משתתף בו. אפשר לראות בכך המחשה ספרותית לדברים שאמר באחרונה האמן ניר הוד בריאיון למוסף "הארץ", כי גם כשהוא מתנשק, הוא חושב קודם כל איזה אימאג' הוא יכול לעשות מזה.
השעבוד הזה של החיים לכתיבה הוא מופת ותמצית של אמנות, ומהווה רק דוגמה אחת למעלותיו הרבות של הספר. עם זאת, המעלות האלה רק מדגישות את פגמיו, כפי שבגדים יפים מבליטים לפעמים את כיעורו של לובשם. הספר מלא סצינות מופרכות, כגון פגישתם של אילן ואברם הנערים עם העורך הראשי של "ידיעות אחרונות", בה הם מציעים לו להוציא מדי פעם גיליונות שייכתבו רק על ידי משוררים. התמימות המוגזמת הזאת, הניסיון להיות חמוד בכוח, מתאימים אולי ל"הנסיך הקטן" או לספרי הנוער של גרוסמן, אבל במקרה הזה הם גובלים בקיטש. גם הסצנה שבה אילן שוכב עם אורה ותוך כדי הזיון מספר לה סיפור ארוך על מלחמת יום הכיפורים מותחת את יריעת אמונו של הקורא עד שהיא נקרעת.

ואולם מאכזבת מכך היא הילדותיות שבה מתואר הסכסוך עם הישראלי-ערבי. מניע המבצע שאליו יוצא עופר מתואר כרצון לנקום על מותם של הרוגי הפיגוע האחרון. משל היתה מאפשרת ממשלת ישראל לערבים לירות את הירייה האחרונה, היו אלה מניחים את נשקם ומכריזים על שלום. מבלי לשפוט מי צודק בסכסוך בינינו לערבים, תיאורו של המאבק כמעגל נקמות ותו לא חוטא לשני הצדדים – מפני שיש להם טענות עמוקות הרבה יותר. למרבה הצער, הסכסוך במזרח התיכון הוא לא רק ריב כנופיות.

דומה שגרוסמן לוקה בטעות דומה לזו של גיבורת הרומאן אורה. מה היא מייחסת לעצמה במין פגאניות כוחות להשפיע על דברים שמעבר לשליטתה, כך מייחס גרוסמן לישראלים יכולת להימנע מטרגדיות שגרעינן אינו בשליטתם. מה היא בורחת מהבשורה על מות בנה, כך הוא בורח מהבשורה המרה שרבים מהערבים מבשרים לנו: שעצם קיומנו כאן – להבדיל מהכיבוש בלבד – הוא בלתי נסבל בעיניהם. גרוסמן כתב ספר מרטיט ומרהיב, וירטואוזי ומרגש. אבל הלוז הרעיוני שלו חלול.

 

"אשה בורחת מבשורה", דויד גרוסמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 630 עמ', מחיר מומלץ: 98 שקל

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תא  On מאי 9, 2008 at 10:05 pm

    "מניע המבצע שאליו יוצא עופר מתואר כרצון לנקום על מותם של הרוגי הפיגוע האחרון. משל היתה מאפשרת ממשלת ישראל לערבים לירות את הירייה האחרונה, היו אלה מניחים את נשקם ומכריזים על שלום. מבלי לשפוט מי צודק בסכסוך בינינו לערבים, תיאורו של המאבק כמעגל נקמות ותו לא חוטא לשני הצדדים"…

    מילים כדורבנות, אך יש לי שאלה: האם העובדה שהכותב מנמק ככה מבצע צבאי מסוים פירושה בהכרח שהוא מתימר לנמק ככה את הסיכסוך הישראלי-פלסטיני כולו?

    (לא קראתי את הספר, אגב)

  • אסתי  On מאי 9, 2008 at 10:25 pm

    כי אני ממש לא רואה ילדותיות בתיאור הסכסוך בספר.
    אני גם לא רואה נקיטת עמדה כזאת או אחרת. אין ספק שהספר כתוב מזוית ראיה של איש שלום אבל הוא דווקא לא מעגל פינות בדרך בה הוא מצייר את הגיבורה שלו שהיא בדמות המרכז/שמאל הישראלי. והתיאור הוא ביקורתי למדי.

    אגב, כל פעולות התגמול האלו של המדינה – הן לא פעולות תגמול?
    אם אני לא טועה המדינה בפירוש מכריזה עליהן ככאלו. פעולות תגמול.

  • אבי גרפינקל  On מאי 10, 2008 at 9:16 am

    תא,
    המבצע הצבאי שבספר מוצג בו כעוד נקודה במעגל נקמות אינסופי, ולא כסטייה חריגה ממאבק שאחרת הוא הגיוני ומוצדק.
    לפיכך, נראה לי שהוא משקף את דעתו של המחבר על הסכסוך כולו.

  • אבי גרפינקל  On מאי 10, 2008 at 9:24 am

    לפי זמן ההתרחשות ומקומה, מדובר כנראה במבצע חומת מגן. למיטב זכרוני, המבצע – בניגוד לשנות החמישים – לא הוגדר על ידי הממשלה כפעולת תגמול, אלא כפעולה שמטרתה להפחית את הטרור שהיכה בערים המרכזיות בישראל, בין השאר הפיגוע במלון פארק והפיגועים באוטובוסים ובבתי קפה בערים נוספות אחרות.
    ואכן, לאחר המבצע ועד היום ירד מספר הפיגועים בצורה דרמטית. לפיכך, להבנתי אין מדובר בשאיפת נקם בלבד מצד ישראל, אלא ברצון להתגונן.

  • אסתי  On מאי 11, 2008 at 6:22 pm

    וגם לא ממש נאיביים (שאת זה קשה להגיד לפחות עליך לפי הפוסט האחרון על א.ב. למשל (-:)
    אז יש פער קטן. קטנטן. בין ההצהרות של ישראל לבין הסיבות האמיתיות המצויות מאחוריהן.

    וכמי שנוסעת כל שבוע בשמונה השנים האחרונות לשדרות, אני יכולה להגיד לך שאף אחד שם לא חושב לשניה שהפעולות שישראל עושה בעזה הן "להפחית את הטירור וכו'" אלא ברור לגמרי שהכל זה תגובה כי חייבים להגיב הרי וכו' וחזרנו לנקודת המוצא.

    אבל אתה בהחלט צודק ואני טעיתי בתגובה שלי – לא תמיד המדינה מגדירה את פעולותיה כפעולת תגמול. היא לפעמים אכן נוקטת במכבסה שתוארה בפיך.

  • קורינה  On מאי 17, 2008 at 6:06 pm

    אך דבריך, "כך מייחס גרוסמן לישראלים יכולת להימנע מטרגדיות שגרעינן אינו בשליטתם."
    דבריך אלה כן בשליטתך.

    וממש כשם שאתה יכול להחליט אם להתייחס לספרות ולהניח לדעות פוליטיות, או להרשות להן להיות מדד, כך אולי בכל יש באפשרותנו להחליט איך לנהל את החיים עצמם.

    כך שלסיום, חסרה מלה קטנה. "לדעתי."
    כי באמת מדובר בדעה, בראיית עולם.
    האם אתה מכיר אותו די הצורך כדי לפסוק אם אמנם חלולה הדעה שיש בכוחנו לשנות את המציאות כאן?

    עוד לא שינו את ההימנון כאן.

  • אבי גרפינקל  On מאי 18, 2008 at 10:55 am

    אכן, אני יכול לבחור לא להתייחס לפוליטיקה כשאני מבקר יצירות ספרות, אבל בחרתי כן לעשות זאת. בניגוד לידיעות ולמעריב, שהפרידו עכשיו את מדורי הספרות מהמוספים הפוליטיים והגלו אותם לגטו של 'תרבות' כביכול בלתי שייכת לחיים האמיתיים, אני חושב שהתפיסות האסתטיציסטיות של אמנות לשם אמנות אחראיות לכך שהספרות מאבדת מהכוח ומהרלוונטיות שלה.
    אם תפיסת העולם או המוסר שעולה מהספר מקוממת אותי, חיוני שאתן לכך ביטוי ואשתף את הקוראים במלוא התגובה שלי לספר כאדם.
    לגופו של עניין, המחלוקת שלי עם גרוסמן היא לא בדיוק פוליטית, מכיוון שיעדינו הפוליטיים, כלומר סיום של הכיבוש ופינוי של ההתנחלויות, הם אותם יעדים. המחלוקת היא על תפיסת המציאות. להבנתי, כפי שניסיתי להסביר, ישראל יצאה למבצע חומת מגן לא רק בגלל שאיפות נקם, אלא גם בגלל רצון כן להגן על חיי אזרחיה. הירידה הדרמטית בפיגועי ההתאבדות ברחובות הערים מאז המבצע מוכיחה שהיא גם הצליחה בכך.
    מחלוקת נוספת שיש לי לאו דווקא עם גרוסמן קשורה גם היא בתפיסת המציאות, ואינה עניין של ערכים או יעדים. להבנתי, גם סיום הכיבוש ופינוי כל ההתנחלויות לא יביאו לשלום, מכיוון שהבעיה היא 48 ולא 67. זה מתקשר למה שאמרת על היכולת לשנות.
    נכון שאחת המלכודות הנפוצות שהאידיאולוגיה ההגמונית מניחה לפתחנו היא הטעות לפיה איננו יכולים לשנות את המציאות שמיטיבה עם המעמד השליט. זה לא אומר שאין צורך להיזהר מהטעות ההפוכה: האשליה שאפשר לשנות את מה שאיננו יכולים לשנות, או הפיתוי להתעלם ממה שהוא אמיתי – במקרה הזה, הסירוב של ערבים רבים מאוד להשלים עם עצם קיומנו כאן.
    ובאשר למלה 'לדעתי', כמובן שכל מה שכתוב כאן , הוא לדעתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: