מה עם קצת ביקורת שלילית? (על בתיה גור ובני ציפר)

 
הספר הזה הוא אוסף מרשימות הביקורת שפירסמה בתיה גור במוסף התרבות של "הארץ" מראשית שנות התשעים ועד מותה ב-2005. גור, שמוכרת בעיקר כמחברת הרומנים הבלשיים שגיבורם הוא הבלש מישל אוחיון, מסמלת את כל מה שטוב, אבל גם את מה שרע, במוסף הספרותי של אחינו הגדול, הלא הוא העיתון לאנשים חושבים.
 
טיפולה של גור ברומנים של המאה ה-19 מוצלח במיוחד. הפריזמה שדרכה היא קוראת אותם היא לרוב פריזמת הניגוד, הסתירה או המאבק. זה יכול להיות הפער בין הרצונות למימושם שעליו עומדים הרומנים של דוסטויבסקי, הקונפליקט בין הערגה לשלמות, יופי ואצילות לבין עליבותה הקרתנית של המציאות המגוחכת אצל גוגול או הניגוד בין הכיור ועבודות הבית לבין הרהורי הנצח ב"אנה קארנינה". בדומה למה שעושה הצלם אלכס ליבק, שספר מצילומיו יצא באחרונה, גור אוהבת להעמיד את המודוס הרומנטי הנשגב לצד הקומי הנמוך, את הצחוק לצד רגשות ליריים גבוהים. כך היא עושה, למשל, כשהיא מצביעה על הפער בין דמויותיו הפרובינציאליות של הרומן "מדאם בובארי" לבין נשגבותו של הספר.
 
בעיני גור, הקונפליקט אינו רק נושא ראוי לרומן, אלא מיצוי של האנושיות עצמה. מי שפטור ממאבקים פנימיים ושרוי בהרמוניה, כמו למשל הנסיך האידיוט מישקין אצל דוסטויבסקי, הוא לדידה דמות מפלצתית ובלתי אנושית. עם זאת, מעניין לציין שבחלק המוקדש לספרות המאה ה-20, שבו סוקרת גור סופרים כגון חורחה לואיס בורחס, אלזה מורנטה ואוגוסטו מונטרוסו, פוחת העיסוק שלה בניגודים בינאריים. יש בכך הלימה למהלך המוכר בתולדות התיאוריה הספרותית מתורות של פורמליזם וסטרוקטורליזם, שהעמידו את הדיכוטומיות על ראש שמחתן –  לתיאוריות מאוחרות יותר. העניין הזה מעלה על הדעת את האפשרות כי השינוי בתיאוריה הספרותית לא היה רק עניין פנימי של חוקרי ספרות, אלא נגרם בגלל שינוי ביצירות הספרותיות עצמן, שבחלק השני של המאה ה-20 כבר היו מבולבלות מכדי להציג את העולם מבעד למסכי שחור-לבן של ניגודים ברורים.
 
במבוא לספר כותב חוקר הספרות אריאל הירשפלד, בעלה של גור, כי לא פעם היתה גור "קובלת על היעדר הברק בכתיבתה, אותה איכות המקובלת בניו ז'ורנאליזם הישראלי שהיא בעיקר עולם דימויי או מטאפורי נועז… ואולם היעדר ה'ברק' במובן זה שייך לאיכות הלא נרקיסית של כתיבתה".
 
כמובן, לקרוא את הירשפלד כותב נגד נרקיסיזם זה כמו לראות את אריאל שרון מפנה התנחלויות. ואולם, נדמה כי במחלוקת הזאת בינו לבין בת זוגו, צדקה גור: לשון כתיבתה באמת מעט עניינית מדי. אמנם אפשר להגזים בנרקיסיזם ובכתיבה מצועצעת ומסולסלת (כמו שקרה להירשפלד עצמו, בעיקר בתחילת דרכו), אבל גם להגזים לצד השני – הקורקטי – לא כדאי. אינני אומר שהקסת שגור טבלה בה את עטה הכילה רק דיו אפורה, אבל היו בה מעט מדי כתמים נועזים. גם בכך היא מייצגת נאמנה את מוסף התרבות של "הארץ", שבדרך כלל – אם כי לא אצל עורכו בני ציפר –  מתאפיין בכתיבה מעונבת ומאופקת מדי.
 
בעיה נוספת אצל גור היא שפה ושם משתרבבים אצלה משפטים שמתחילים במלים כגון: "בין נחשולי ההבלים ורדיפת הכאן-ועכשיו שחלונות הראווה ומוספי הספרות מוצפים בהם"; המשפטים האלה נמשכים בהודעה על יציאתה לאור של יצירת מופת כלשהי. אמירות כגון זו הן ביטוי לאליטיזם קצת מעצבן, שיש בו חנופה לקהל קוראיה של גור, האנשים החושבים כביכול, אלה שבניגוד לרובנו נמצאים מעל לנחשולי ההבלים. לא שאין מקום להיררכיה ולדבקות באיכות, אבל החזקת הטובה העצמית הזאת מצד גור מותירה טעם רע.
 
ואפרופו טעם רע: הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה העיר פעם כי טעם פירושו בעיקר סלידה מכל מיני דברים. ואולם בספר שלפנינו כמעט שאין מובאות ביקורות שליליות, ולא ברור אילו דברים גור שנאה. עמידתה המשתאה וחסרת הביקורת לעומת ה"קלאסיקות" הגדולות היא דוגמה לעניין הזה, וקשורה גם לאליטיזם שהוזכר לעיל.
 
אלא שביקורות שליליות מעניינות לא פחות מביקורות חיוביות, ויש להן תפקיד חשוב באותה מידה בעיצוב טעמם של הקוראים. ההימנעות מכתיבה ארסית עולה בקנה אחד עם קביעתה המוטעה של גור כי השנאה עשתה את חייו של הסופר האוסטרי תומס ברנהרד לבלתי אפשריים, ברשימה על הספר "אחיינו של ויטגנשטיין". ההפך הוא הנכון: היכולת לשנוא היא הדלק ששפך ברנהרד למנוע חייו, מקור הבעירה הפנימית שלו, כלומר בדיוק הדבר שהפך את חייו לאפשריים.


חיסרון נוסף של גור, שעליו התגאה בני ציפר בטורו האחרון, הוא עיסוקה המועט ביוצרים ישראלים עכשוויים, ודבקותה ביצירות התרבות הגדולות שיש להנחילן שוב ושוב מדור לדור. זו אולי הבעיה הגדולה ביותר המשותפת לגור ולמוסף שבו כתבה. היעדר טיפול מספק ביצירה שנכתבת כאן ועכשיו אינו רק ביטוי לאליטיזם, אלא גם לשמרנות מאבנת.
 
בשבוע שעבר הזכרתי כאן כיצד תרם מאמר של דן מירון להתקבלותו של "זכרון דברים" ליעקב שבתאי, שאחרת היה אולי נשכח. "זכרון דברים" היה אחד הספרים האהובים על בתיה גור. מבקרים ועורכים שמתעלמים מ"זכרון דברים" שנכתב אולי בימים אלה ממש, מועלים בתפקידם.
 
מבלי דלג על דף, בתיה גור, כתר, 419 עמ', מחיר מומלץ: 89 שקל

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי  On מאי 30, 2008 at 12:15 pm

    אולי תוכל לתת מספר דוגמאות לביקורות שליליות מנומקות שנכתבו על ספרים מקומיים בשלוש, חמש, עשר השנים האחרונות?
    אין כמעט מבקרים שעוסקים רק בביקורת. כל מבקר הוא סופר או משורר בפוטנציה או בפועל, מה שמחליש עד מאד את המוטיבציה להכנס באמ-אמא של ספר מסויים. זו בחירה ערכית מקובלת, לבקר ביקורת חיובית בלבד.

    [אני זוכרת את הביקורת הקטלנית של דפנה שחורי על קוריקולום ויטה של הופמן. לא הסכמתי לתוכן אבל הערכתי את האומץ שלה ככותבת.]

  • אבי גרפינקל  On מאי 30, 2008 at 1:12 pm

    מירי
    אני זוכר לא מעט ביקורות שליליות כאלה, למשל של אריק גלסנר על חנה גולדברג או אריאנה מלמד על אשכול נבו.
    גם בבלוג הזה יש לא מעט ביקורות שליליות על סופרים מקומיים.
    ביקורת יכולה להיות חיובית, אבל עם הסתייגויות, והיא יכולה להיות ביקורת מעורבת שיש בה מידה דומה של שבחים ושל גינויים, אבל באוסף המאמרים של גור זה כמעט לא קורה

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מאי 30, 2008 at 2:04 pm

    אני לא מבין מדוע חשיבותו של דבר אחד סותרת את חשיבותו של דבר אחר. כל העיתונים הגדולים, כמו גם כתבי עת רבים, מלאים בביקורות ו"ביקורות", אוהדות וקטלניות, על המוני ספרים חדשים היוצאים לאור מדי שבוע. על רקע זה, הטענה נגד בחירתה של גור לכתוב בעיקר על קלאסיקות – זאת אומרת, ספרים שאינם מסוקרים ומבוקרים בד"כ – אינה מובנת לי. כשם שחוסר תשומת לב להווה עשוי לגרום לפספוסו של "זכרון דברים הבא", חוסר תשומת לב לעבר עשוי לגרום למסמוס ושכחת "זכרון דברים הקודם" (ואני עדיין לא מדבר על העובדה שכתיבה עדכנית על יצירה מן העבר היא יצירת תרבות לא פחות מאשר שימורה).

    בנוגע לשפה העניינית – כן יירבו, לטעמי.

    בנוגע לביקורת על מוסף תרבות וספרות של הארץ – יש למוסף הזה כל מני בעיות, אבל אני לא חושב שהתעלמות מיצירה בת זמננו היא אחת מהן. די לפתוח מוסף אקראי כדי לראות שלצד תרגומים ומסות על יצירות ישנות, מופיעות שם תמיד ביקורות על ספרים היוצאים לאור בימינו.

  • קורא  On מאי 30, 2008 at 2:35 pm

    כל מבקרי הספרות והאמנות של עיתון העיר לדורותיהם ידעו לנעוץ שיניים בסופרים האמנים והמשוררים היותר מהותיים, וליקקו ליוצרים
    מקורבים, לסלבריטיס של היוצרים, לא לגופו של עניין, והרשימה ארוכה ומרשיעה מאוד.

    לכן, זה לא משנה אם יוצרים מבקרים יוצרים אחרים או מבקרים שאינם יוצרים מבקרים יוצרים
    האפקט הוא אותו אפקט, השיניים אותן שיניים
    והבון טון שולט במקום האמת .

  • אבי גרפינקל  On מאי 30, 2008 at 2:39 pm

    המשימה של הנחלת הקלסיקות חשובה מאין כמותה, וגור מילאה אותה באופן מעורר כבוד. עם זאת, ניתן היה למלא את המשימה הזאת כמעט באותה מידה, ומדי פעם – ולעתים תכופות יותר ממה שעשתה זאת גור – גם להעניק תשומת לב ליצירות של סופרים צעירים או בלתי מוכרים.

    אם לומר זאת בפשטות, אפשר גם להנחיל קלאסיקה וגם לטפח צעירים – בבחינת אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך.

    אני עומד מאחורי קביעתי שבמוסף הספרות ותרבות של "הארץ" אין מספיק התייחסות ליצירה שנכתבת כאן ועכשיו – ואני נתלה באילן גבוה להוכחתה: דבריו של ציפר עצמו בטורו מלפני שבוע, שבו שיבח את בתיה גור על הימנעותה מלגלות כישרונות צעירים.

    לגבי השפה העניינית, אני מרגיש שרוב השנינות, הברק, ההומור והכתיבה הטובה בעיתונות העברית נמצאים בכל
    כל מיני מדורים, כולל כלכלה וספורט, ודווקא ביקורות הספרות – רובן, לא כולן – כתובות בצורה לא מספיק מעניינת.

    ושוב, איני רואה סתירה בין כתיבה יפה, עוקצנית ופרובוקטיבית לבין כתיבה מעמיקה ורצינית – וגם בעניין הזה אני יכול להביא כדוגמה את דן מירון.

  • יונתן  On מאי 30, 2008 at 2:55 pm

    אהממ… בני ציפר הוא אילן גבוה? הוא הרי אומר דבר והיפוכו רק כדי לעצבן, ולא הייתי מקבל את דבריו גם אם הם נכתבים על המוסף שהוא עצמו עורך.

    לעיקר הדברים: גור יכולה הייתה להעניק תשומת לב יתרה לסופרים צעירים, אבל היא לא עשתה זאת, וזה בסדר. ממילא יש המונים שעושים זאת מדי שבוע, ומעטים מאד שעושים את מה שעשתה היא. הטענה כלפיה מזכירה לי טענות נגד מדורו של גדעון לוי, ש"לא מביא גם סיפורים של נפגעי פיגועים". נפגעי פיגועים מככבים בתקשורת מדי יום ביומו ומסוקרים על ידי מאות עיתונאים, אבל כשעיתונאי אחד מחליט להקדיש סיפור אחד בשבוע לקורבנות הצד השני, מאשימים אותו בחוסר אובייקטיביות ואתיקה עיתונאית.

  • קורא  On מאי 30, 2008 at 2:58 pm

    כתיבה עוקצנית ופרובוקטיבית היא מצב רוח
    עוקצני ופרובוקטיבי ואין קשר בין מצב רוח ולא אמור להיות קשר למצב רוח כשמבקר הגון מבקר יצירה מכל סוג שהוא.

    כתיבה יפה היא שאלה של טעם וריח.
    וגם לה אין שום קשר לתוכן .

    כתיבה מעמיקה ורצינית זה שוב, שבלונה בהגדרה
    בעיניי אחד אתה כותב רציני ובעיניי אחר אתה רדוד מים המלח.

    הנקודה היא אחרת לגמרי:

    המחלה היא מחלה, התסמונת ידועה מראש,
    וכל מי שהיה מבקר בעיתון העיר, מכיר את התסמונת
    אתה לא מביא את הסלבריטיס אתה לא קיים.

    זאת מחלה של מרבית המקומונים דרך אגב, ונכון להיום של מרבית העיתונים בכלל.

  • קוראת  On מאי 30, 2008 at 9:34 pm

    לא היה נשכח. הוא לא תלוי ולא היה תלוי בדן מירון או במבקר אחר כלשהו. איכותו מדברת בעד עצמו.

    קראתי את זכרון דברים לפני פרסום בקורתו של מירון. כמוני גם קוראים נוספים בסביבתי.

    דעתנו על הספר נבעה מקריאתו בלבד.

    אילו ספרים נכתבים היום והם מצויים לדעתך פחות או יותר באותה קטגורייה של 'זכרון דברים'?

  • דודי  On מאי 31, 2008 at 2:37 am

    ואהבתי מאד. כתיבה מבריקה בהחלט בעיניי. בקשר לביקורות שליליות על ספרות עדכנית, בהחלט יש לזה מקום במוסף ספרות שבועי, אבל לא באסופת ביקורות.

  • אבי גרפינקל  On יוני 1, 2008 at 1:06 am

    הלוואי שהיינו בעולם שבו איכותם של דברים היתה
    מדברת בעד עצמם, אבל למרבה הצער לא כך הוא. מובי דיק, למשל, נמכר במאות ספורות של עותקים בימי חייו של מלוויל, ון גוך לא מכר תמונה אחת בימי חייו, פרוסט לא הצליח למצוא הוצאה שתסכים לפרסם את בעקבות הזמן האבוד ויש עוד אינספור דוגמאות.

    העובדה היא שעד לפרסום מאמרו של מירון, זכרון דברים נמכר במספר קטן של עותקים. ככה זה, לשם הצלחה של יצירת ספרות דרושים לפעמים גם סוכנים ומתווכים כמו מירון, וכמו שגור היתה יכולה להיות.

  • אבי גרפינקל  On יוני 1, 2008 at 1:11 am

    אני לא בטוח שאין מקום לביקורות שליליות על ספרות עכשווית באסופה של מאמרים. ראה למשל את האסופה המצוינת של נבוקוב,
    Lectures on Literature

    אבל בכל מקרה, בוא נסכים שיש מקום לביקורות חיוביות על יוצרים חדשים.

  • י.ג.  On יוני 10, 2008 at 2:56 am

    אני בהחלט מסכים עם הקביעה שלך לגבי המוסף הספרותי של הארץ. נדמה שמדובר בענק ש"נרדם" ובבואה של מהפיכה על עולם הספרות יבחין בה רק בדיהבד, בזכרון דברים:)

    אל לנו לשכוח כי אומנם טעמו של ציפר הוא רחב ומשובח, ואל אף שאינו שייך למחנה של מבקרים "פופוליסטיים" שחלקם אף בורים או משתמשים בביקורת שלהם לקדם מנטרות פוליטיות, בשורה תחתונה מדובר בסופר כושל שלא מצליח לעורר בכתיבתו שום סוג של שיח זולת הרשימות הפרובוקטיביות בבלוג שלו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: