תיבת נוח (על ארנה קזין)

ארנה קזין היא אחת העיתונאים הטובים והחשובים בישראל. היא עושה עבודה חיונית מאין כמותה, במיוחד בהנהרת הקשר שבין הקפיטליזם ותרבות הצריכה לבין זהותנו ורגשותינו. קזין פועלת במסורת שהתחילה בקארל מרקס, המשיכה באסכולת פרנקפורט ומתקיימת עד היום בכתיבתם של נעמי קליין, קאלה לאסן, אווה אילוז ורבים אחרים.

בספר הזה, כמו ברוב מפעלה העיתונאי, מטפלת קזין בהשלכות התרבותיות והחברתיות של שיטתנו הכלכלית, והפעם היא עושה זאת דרך פריזמה מיוחדת: הנוחות. טענתה המרכזית והמעניינת מצביעה על פרדוקס: אנחנו משקיעים מאמצים אדירים כדי להרגיש נוח. לדבריה, "הזרם המרכזי בתרבות הישראלית אינו תובע עוד מגיבוריו להיות חלוצים, בוני אומות ומחפשי אוצרות. אנו נדרשים להיות צרכנים פעילים ושמחים ותו לא".

הנוחות היא הערך המרכזי בחברה, שממנו נובעים רוב הערכים האחרים. גם כשאנחנו נקראים לעבוד קשה, הרי זה רק כדי שנוכל לקנות עוד דברים, שיהפכו את חיינו לנוחים יותר. כך מתבטלת ההבחנה בין צרכים ומותרות. אנחנו צריכים הכל.

בכתיבה שוטפת וברורה, עם נגיעות קלות של הומור, מייחסת קזין את הצלחתן של נעלי הקרוקס ושל חברת איקאה להתאמתן המושלמת למגמת הנוחות. כפי שניתן לנחש, עיקר כוחו של הספר בהצבעה על הדברים שאנו מפסידים בדרך. הנוחות מעודדת צייתנות ושמרנות, שכן תנועת הנוחות אינה תנועה רעיונית שמייצרת התנגדות למלחמות או התגייסות למאבקים חברתיים. איקאה מעלימה מן העין הציבורית ומן המרחב העירוני שכבה רחבה של בעלי מלאכה, אומנים ומיני סוחרים קטנים אחרים, שהרי בסניפי הרשת לא נתקפלים באנשים שמייצרים את החפצים.

פרדוקס נוסף עליו מצביעה קזין הוא העובדה שלפעמים יש צורך כלכלי לייצר אי-נוחות, רק כדי לספק אחר כך נוחות. לדוגמה, כדי שתעשיית היופי תמשיך לגלגל מיליארדים, כולנו, נשים וגברים, חייבים להרגיש לא נוח בגופנו ועם גופנו. כך, בדומה לסוחרי סמים (זה דימוי שלי) – מי שמייצר את הצורך הוא גם מי שמוכר לך, וביוקר, את סיפוקו.

ביטוי אחר של הנוחות הוא ריכוז רוב פעולותינו בחללים פנימיים: "הכל עכשיו מופנה פנימה, לחלל הממוזג והמאורגן. החוץ הוא רק מטרד, כאוס מסוכן". אפילו כשאנחנו עוסקים בפעילות גופנית, אנו עושים זאת פעמים רבות בחדרי כושר ממוזגים, מנותקים מטרדות האקלים והטבע. באחד הפרקים הטובים בספר, מתארת קזין בילוי בצימר, שבו הרחיקה עם חברתה לחיק הטבע בקצה המדינה רק כדי לשהות בחלל סגור שהוא התגלמות הדירה העירונית המאובזרת.

עד כאן דברי השבח לספר, שכמו כל יצירה עיונית או בדיונית טובה מסייע לנו להבין את עצמנו ואת העולם שבו אנחנו חיים. אבל בחיבור הזה יש שני כשלים מוסריים חמורים. קזין מביאה את מערכת הכבישים העוקפים בהתנחלויות ואת גדר ההפרדה כדוגמאות להסתרה של דברים בלתי נוחים לנו. לדבריה, "האנשים [הפלשתינאים] שחיים מעבר לגדר ההפרדה צריכים ללכת כבר דרך ארוכה כדי להגיע למקום העבודה שלהם… ולוותר על הנוחות שלהם, בלשון המעטה, כדי לאפשר את קיצורי הדרך ואת המעקפים ואת תחושת הביטחון הנינוחה שלנו".
אני חושב בדיוק מה שחושבת קזין על מידת התבונה והמוסריות שבהתנחלויות, אבל הביטוי "תחושת הביטחון הנינוחה שלנו" מקומם אותי. האם השמירה על חיי תינוקת באפרת, שלא בחרה לחיות שם, היא בגדר פינוק נינוח? ומה עם תינוקת שגרה בתל אביב? דומה שדווקא קזין חוטאת במה שהיא מזהירה מפניו: היא מתמכרת לנוחות שבראייה חד-ממדית של הסכסוך עם הפלשתינאים, ולא מוכנה למאמץ שכרוך בהתמודדות עם מורכבותו.

קזין מדברת על הסתרה, אבל בעצמה מסתירה דברים שאינם נוחים לתזה שלה: קורבנות יהודים חפים מפשע. היא טוענת שלא היינו מקיפים את פרדס כץ בגדר הפרדה אילו היינו יודעים על כוונה של כמה פושעים מתוכה לבצע פשע. אבל היא שוכחת שרוב תושבי פרדס כץ אינם תומכים בטרור נגד אזרחים, לא בחרו בהנהגה השוללת את זכות קיומנו ומעולם לא חתמו על אמנה שקראה להשמדתנו עוד לפני הכיבוש. שלושת ההבדלים האלה אינם מצדיקים את כל הדברים שאנחנו עושים לפלשתינאים, אבל הם מצדיקים חלק מהם (למשל, את גדר ההפרדה במקומות שבהם היא עוברת בקו הירוק).

 הפגם השני בספר מופיע בפרק על העובדים הזרים. קזין טוענת כי הישראלים משלמים להם שכר נמוך, שפירושו ניצול, אך מסרבת להתמודד עם הטענה כי לשכר הזה יש ערך גבוה מאוד במדינות מוצאם. ישראלים רבים היו שמחים לעבוד כמה שנים כפועלי בניין ברומניה, למשל, ולחסוך כסף שמספיק לקניית דירה בתל אביב. פועל רומני יכול לעבוד שנים אחדות בישראל, ולחסוך כסף לדירה בבוקרשט. מה שמשנה הוא לא המספר שכתוב בתלוש המשכורת, אלא כמות הטובין שהמשכורת הזאת מאפשרת לקנות. אבל קזין, בדיוק כמו הבורגנים שהיא תוקפת, עושה פטישיזציה לכסף. היא שוכחת שהכסף הוא רק אמצעי לרכישת טובין, ולא מטרה בפני עצמה או דבר מקודש. בכך מקיימת קזין את הפסוק התלמודי הידוע: "הפוסלת במומה פוסלת".

 
על הנוחות, ארנה קזין, הוצאת בבל, 171 עמודים, מחיר מומלץ: 88 שקל
 
 
 
 
 
 
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומית  On יולי 6, 2008 at 1:19 am

    ארנה קזין היא אחת העיתונאיות הטובות והחשובות בישראל

  • אבי גרפינקל  On יולי 6, 2008 at 8:30 am

    אילו הייתי כותב שהיא אחת העיתונאיות הטובות והחשובות בישראל, היה עלול להשתמע שאני מתכוון לציינה רק בין העיתונאיות הנשים, ואילו אני מתכוון שהיא מצטיינת בין העיתונאים כולם, גברים ונשים גם יחד.

  • שלומית  On יולי 6, 2008 at 10:13 am

    אתה פשוט יכול לכתוב משפט ארוך יותר ולא לנשל אותה מהמגדר שלה.

    לא?

  • ערן  On יולי 6, 2008 at 9:51 pm

    מה כל-כך נוח באיקאה?
    להרכיב רהיט שלהם הרבה יותר קשה מלקנות משהו ברחוב הרצל בת"א ולקבל אותו בהובלה הביתה.

  • אבי גרפינקל  On יולי 6, 2008 at 11:17 pm

    אני לא מנשל אותה מהמגדר שלה, כי אני כותב שהיא *אחת* מן העיתונאים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: