כתב הבנה – על נוטות החסד של ג'ונתן ליטל

 
אינני יודע אם ג'ונתן ליטל מכיר את הגדרתו המפורסמת של ק. צטניק את אושוויץ כ"פלנטה אחרת", אך אין ספק שמדובר בניסוח התמציתי ביותר של הגישה שליטל מתעב. כל כך מתעב, עד שמצא לנכון לכתוב רומן של 941 עמודים כדי להפריכה.
 
וכך נפתח הרומן הזה: " אחי בני האדם, תנו לי לספר לכם איך זה קרה. אנחנו לא אחיך, אתם עונים, ואנו לא רוצים לדעת… [אבל] זה נוגע לכם: אתם תראו עוד כמה זה נוגע לכם".
 
הדובר הוא מקס אואה, שהחליט לכתוב את קורותיו כקצין ס.ס. אואה הוא מעין פורסט גאמפ של מלחמת העולם השנייה: כמו שעשה פורסט בשנות השישים בארה"ב, גם אואה נקלע לכל הצמתים המרכזיים של התקופה: מהטבח בבאבי יאר, דרך ניסיונות ההשתלטות הנאצית על הקווקז, התבוסה בסטלינגרד ועד לברלין המופצצת בשלהי המלחמה. הוא גם פגש רבים מהאישים הבולטים במשטר הנאצי: אייכמן, שפר, הימלר ואפילו היטלר.
 
אלא שבניגוד לפורסט, אואה הוא איש משכיל ואינטליגנטי, כמעט אינטלקטואל, המנתח את כל מה שהוא רואה, מנסה להבין מה מניע את האנשים סביבו ואותו עצמו, ובעיקר מה דחף אותם לקחת חלק במדיניות ההשמדה הנאצית. אואה שולל את הסברה כי את מדיניות ההשמדה הובילו וביצעו חולי נפש, סדיסטים או אנטישמים מובהקים. היו כאלה, הוא אומר, אך הם היו המיעוט. רוב הנאצים היו אנשים כמוני וכמוך, שפויים, בריאים, בורגנים, לפעמים אפילו חביבים.
 
"עליכם להיות מסוגלים בכל זאת לומר לעצמכם שאת מה שעשיתי אני, גם אתם הייתם עושים", כותב אואה. "מותר לי לקבוע כעובדה שהוכחה על ידי ההיסטוריה המודרנית, שבמכלול של נסיבות נתונות כולם – או כמעט כולם – עושים מה שאומרים להם לעשות. ואני מצטער מאוד, אבל קלושים הסיכויים שדווקא אתם היוצאים מן הכלל". או בניסוח אחר, שמנוגד באופן חזיתי יותר לניסוחו של ק. צטניק: "הלא-אנושי אינו קיים". הכל קרה בפלנטה שלנו, לא בפלנטה אחרת.
 
בניגוד לא.ב. יהושע, שבספרו האחרון התיימר לתת הסבר אחד מרכזי לאנטישמיות, ליטל מבין שמדובר בתופעה רבת-פנים, שיש לה סיבות רבות ושונות לא רק לאורך ההיסטוריה, אלא אפילו בתקופה נתונה. בקרב הנאצים ועוזריהם, היו סוגים רבים של אנטישמים ואף היו כאלה שלא היו אנטישמים כלל. רבים השתתפו בהשמדת היהודים פשוט כי רצו להתפרנס, משיקולי קריירה, מפחד, מצייתנות, מאינרציה, מאדישות ולעתים תכופות אף מתוך תיעוב. ברוב המקרים, מדובר באנשים רגילים ונורמלים, שנסיבות היסטוריות שרירותיות הביאו אותם לסיטואציה שבה מצאו את עצמם כתליינים, אבל הם לא רצו להיות בה.
 
קל להבין מדוע עורר ספרו של ליטל התנגדות כזאת. איננו אוהבים לחשוב על עצמנו כעל בעלי פוטנציאל לרצוח חפים מפשע, והדברים נשמעים לנו ככתב הגנה על הנאצים, ואולי אפילו קבלה והצדקה של מעשיהם. אבל לא כתב הגנה יש כאן, אלא כתב הבנה. הבנה שאין עמה מחילה, אבל יש עמה לקח לכל הקוראים: אין בכם, מבחינה ביולוגית, שום יתרון על הגרמנים או על עוזריהם שרצחו מיליוני חפים מפשע. וגם המעטה התרבותי שמפריד אתכם ממעשים כאלה דק מכפי שאתם רוצים להאמין, ועלול להתבקע בנסיבות כמו אלה ששררו בתקופה ההיא.
 
רבים טוענים כי מדובר בספר מתועב מן הבחינה המוסרית, אבל בעיני ההפך הוא הנכון. לא רק שאואה אינו מצדיק את המעשים, אלא שהוא מגחיך את האידיאולוגיה הנאצית, מלעיג על תורת הגזע שלהם ומדווח בפרוטרוט על התיעוב והגועל שמעוררת ברוצחים פעולת ההשמדה, ועל הנזקים הרבים שהיא גורמת להם: טירוף, אימפוטנציה, אלימות כלפי גרמנים אחרים. בנוסף לכך, הוא שולל במפורש את הטענה כי הגרמנים לא ידעו ולא יכלו לדעת על ההשמדה, או שההשמדה היתה כפויה על מי שהשתתף בה: אחת הדמויות, קצין גרמני, מבקשת העברה מגיא ההריגה באוקראינה, ובקשתה נענית. בניגוד לטענות שעלו בביקורת, הספר אינו סטאלג ואין בו דבר פורנוגרפי כיוון שהתיאורים המיניים בו לא נועדו לגרות וגם לא לענג.
 
עוד מימי "לוליטה", החיבור בין אמנות לסכנה מוסרית נראה לי מוזר. אואה מתאר כיצד התענג על המשגלים עם אחותו התאומה, כיצד חשב לחנוק את אמו, ואיך נהנה כשזרים אקראיים בעלו אותו. אני יכול לדווח לכם כי למרות התפעלותי מהרומן, בשום שלב לא עלה בדעתי לשכב עם אחותי, לרצוח את אמי או להפקיד את תומתי בידי גברים זרים. באותה מידה, לא נראה לי שמישהו יכול להפוך לנאצי או לאנטישמי בעקבות קריאת הספר, מה עוד שכאמור – בניגוד לגילויי העריות ומחשבות רצח-האם – השמדת החפים מפשע מתוארת על ידי אואה כעסק מבחיל שהטיעונים להצדקתו מגוחכים. מי שעדיין חושב שקריאת "נוטות החסד" היא עניין מתועב, חייב להתנזר גם מ"הסופרנוס" ומיצירות רבות אחרות.
          
 
למרבה הצער, נותרה לי רק פסקה אחת לכתוב את העיקר: "נוטות החסד" הוא יצירת מופת מדהימה, בסדר הגודל של "מובי דיק", "מלחמה ושלום" או "החטא ועונשו". כמעט לא ייאמן שבדורנו עוד ניתן לכתוב כך: בהיקף כזה, ברצינות כזו, על נושאים גדולים שכאלה. יפי הכתיבה, העושר והדיוק בפרטי האירועים, עומק האבחנות ההיסטוריות, הפוליטיות והפילוסופיות, האינטליגנציה של המחבר, סמכותו – כולם מגיעים כאן לדרגה הגבוהה ביותר. הספר הזה תוקף אותך ככוח טבע. לפיכך, לא נותר לי אלא לסיים בקלישאת המבקרים הבאה: אם אתם קוראים רק ספר אחד בעשור הקרוב, תקראו את "נוטות החסד".
 
נוטות החסד, ג'ונתן ליטל, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, כנרת,  941 עמודים, מחיר מומלץ: 128 שקל
 
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On יולי 12, 2008 at 4:34 pm

    על נוטות החסד, אותה קראתי בעכבר בזמנו וחשבתי שהיא אחת היחידות שנסתה שהתעסק באמת במה שכתוב בספר ולא באה מראש עם הנחות כאלו ואחרות,
    כי אני ממש בימים אלו קוראת את הספר ואני לקראת סיומו ואפילו העליתי כמה שאלות שמטרידות אותי, היום הזה ממש בבלוג שלי.

    מעניין אם אגיע בסופו של עניין למסקנות דומות.
    עד הלום אני נוטה להסכים עם רוב דבריך.

  • תומר  On יולי 12, 2008 at 4:51 pm

    .

  • דן  On ינואר 7, 2009 at 4:08 pm

    אני מסכים עם הניתוח שלך, ספר מעולה

  • גדעון  On נובמבר 28, 2009 at 12:07 pm

    קריאה חובה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: