אחינו הגדול (על איל חלפון)

מי שנגזר עליו להעביר את גיל ההתבגרות בסוף שנות השמונים, בצילן של מוסיקה גרועה, תסרוקות מזעזעות וכריות בכתפיים, לא יכול להביט על נעוריו בנוסטלגיה. אבל בכל זאת היה משהו ששימש נחמה לבני אותו דור אבוד: העיתונות הכתובה.

אני מדבר על שמות כמו איתן בקרמן, ארי פולמן, עוזי וייל, אתגר קרת –  וגם על איל חלפון, מחבר הספר "מסע חיפושים" (כולם, אגב, כתבו ב"העיר"). היה להם סגנון גברי, ישראלי מאוד, מילואימניקי או צ'חצ'חי במובן הטוב של המלה, מין חספוס שבא יחד עם פגיעות ורומנטיקה נקייה מקיטש. כל זה היה מגובה באינטלגנציה נטולה חשיבות-עצמית עמוס עוזית. הכותבים האלה היו קשוחים בלי להיות ערסים, מקומוניים בלי להיות מובנים-רק-לעצמם. וכמובן, מצחיקים בטירוף (זה הדור שהביא לנו את "החמישייה הקאמרית", שם השתתפו כותבים כמו מודי בר-און ואסף ציפור).

במקרה או שלא במקרה, רבים מהאנשים האלה השתתפו במלחמת לבנון הראשונה, מה שמסביר אולי את נטייתם לציניות ולביקורתיות, אבל גם – סליחה על המלה הגדולה – לאיזו טרגיות, אפילו אם היא חבויה. מי שרוצה קפסולה שתכיל את כל המרכיבים האלה, מהישראליות המובהקת דרך החספוס ומלחמת לבנון ועד לרומנטיקה הלא מיופייפת, שיחשוב על הקול של יובל בנאי.

 כמי שצעיר מהחבורה הזאת ב-15-10 שנה, תמיד הסתכלתי עליה כעל מצבור של אחים גדולים. מן הסתם, אתה תמיד מסתכל ככה על אנשים שגילם נמצא בדיוק באמצע בינך לבין הוריך: מספיק מבוגרים כדי שיהיה מה ללמוד מהם, מספיק צעירים כדי שגם תרצה להקשיב.

לכן כל כך שמחתי שאיל חלפון הוציא את הספר "מסע חיפושים", שמתאר את מסעו לאורך שביל ישראל בשנה שבין יום הולדתו ה-49 ליום הולדתו ה-50, כשבכל מקטע מלווה אותו חבר אחר שהכיר לאורך חייו. חלפון, שהיה עורך מדור הספורט ב"העיר", כתב פעם בעיתון הזה כתבה פנטסטית על טיולו בתאילנד, והיה אחד הראשונים שתיעדו את מה שידוע היום בשם "הטיול למזרח". עכשיו, על סף גיל 50, הוא החליט לצאת לטראק בשביל ישראל, אותו שביל שחוצה את המדינה מגבול הצפון, דרך אזור החוף כולל נתניה ותל אביב, ועד לאילת.
החברים של חלפון, וגם זה אופייני לסגנון הכתיבה של דורו, הם מה שאפשר לכנות "טיפוסים": נזיר אושו שגדל עם ארבעה הורים; אספן אמנות מיליונר וחולה סוכרת, שמסתובב במכונית פורש צהובה עם כלבה חולת סרטן ושקית ענקית של ממתקים; אוסטרלי שעובד בחברת הפורנו הגדולה בעולם ועוד כהנה וכהנה.

כל פרק בספר מוקדש לתיאור מקטע אחד במסע, שכולל את תיאור נסיבות ההיכרות עם החבר שליווה את חלפון באותו מקטע ואת מערכת היחסים שהתפתחה ביניהם לאורך השנים. במקרים רבים מדובר בקשרים שהתנתקו, לפעמים בגלל היעלבויות מטופשות שאיש לא זוכר את עילתן, לפעמים בגלל פגעי הזמן. על הדרך, אם תסלחו לי על משחק המלים, מספר חלפון גם את סיפורה של הארץ כולה. בעיקר, הוא מתאר איך הקפיטליזם, ההפרטה ותרבות הצריכה שהשתלטו על הטבע, ונזכר בגעגוע בתקופה שקניון היה רק קניון.

הספר מלא הומור. סגנון ההצחקה של חלפון נשען במידה רבה על אמנות הגזמה. למשל, כשהוא מתאר את טיפוס המטייל המאצ'ואיסט, שמתעקש לסחוב על הגב חצי בית גם אם המשקל מאלץ אותו להביט למטה ולהפסיד את הנוף, הוא יתאר איך המטייל הזה כל הזמן נתקל בפרות. לצד ההצחקות, יש קטעים מרגשים על יחסיו של חלפון עם הוריו המזדקנים ועל הניסיונות להתגבר על משבר הזוגיות עם חברתו הווטרינרית. כמדריך טיולים בעברו, יודע חלפון לשבץ במקומות המתאימים אנקדוטות היסטוריות קצרות, וכן הסברים תמציתיים ולא דידקטיים מתחומי הביולוגיה והגיאולוגיה.

עם זאת, תיאורי הנוף שלו קצת חלשים, בוודאי אם משווים אותם לתיאורים של דויד גרוסמן ב"אשה בורחת מבשורה" (שגם הם נעשו בהשראת שביל חוצה ישראל). אמנם, חלפון מדבר בפירוש על המסע כעל הזדמנות של תיקון, אבל למרות אבחנות יפות פה ושם, גם הצד הפסיכולוגי של הספר מעט מאכזב. האנקדוטות הרבות, שרבות מהן מוצלחות, לא מצליחות להתחבר לאיזה שלם שגדול מסכום חלקיו. למרות הכוונה המוצהרת, המסע הרגלי לא מתעלה למסע פנימי עמוק וסוחף.

במלים אחרות, יש פה אוסף של כתבות חביבות, סיפורים קצרים סבירים, אבל לא ספר שהופך אותם ליחידה אחת בעלת עוצמה. אולי זה לא מקרה שאיש מבני דורו של חלפון לא הצליח לכתוב את "הרומן הישראלי הגדול" שכולנו כל כך מחכים לו. הציניות, הענייניות והקליפיות הם כנראה לא רק מקור של כוח, אלא גם של חולשה. יכול להיות שבכל זאת יש משהו חיוני באותה יומרנות וחשיבות עצמית עמוס עוזית, שבלעדיה אי אפשר.

אז כן, מגיע הגיל שאתה מבחין לא רק בחולשות של ההורים, אלא גם באלה של האחים הגדולים. ועדיין, כשאני חושב על מתבגרים היום, שגדלים במקביל לגסיסת העיתונות הכתובה, ברור לי דבר אחד: אשרי הדור שאלה אחיו.
 
מסע חיפושים, איל חלפון, הוצאת אחוזת בית, 222 עמודים, מחיר מומלץ: 88 שקל
 
 
 
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורי יהל  On דצמבר 30, 2008 at 4:44 pm

    קראתי את הספר בנשימה אחת ויש בו משהו שמדבר ישירות ללב,הרגשתי צורך לצלצל לאיל ולהודות לו אישית בכל אופן ספר איכותי מאד ישראלי מעורר מחשבה,תודה

  • שירה עמי  On אוגוסט 18, 2016 at 7:58 am

    מזל שלא קראתי את ההשגות שלך לפני קריאת הספר. הייתי עלולה לפספס ספר רגיש, שובה לב ומצחיק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: