חירותי אחריותי (על "מוטי" של אסף שור)

"לא מושב מוגדר הענקנו לך, גם לא חסות מסוימת ומתנה, הו האדם… טבעם המוגדר-מראש של היצורים האחרים כלוא בתוך גבולותיהם של חוקים שקבענו. אבל אתה לא תיאלץ להיות כלוא בתוך שום סייג: הלא לשלטון בחירה נתנוך – אתה עצמך תקבע את מהות טבעך".

            אלה הדברים ששם פיקו דלה מירנדולה, הפילוסוף האיטלקי בן המאה ה-15, בפי אלוהים. מצד אחד, מושב מוגדר מושווה כאן לחסות ולמתנה; מצד שני, היעדרו של מושב מוגדר כזה, עם כל החרדה שהוא מביא, הוא לדעת מירנדולה מקור החירות והכבוד של האדם.

העובדה הפרדוקסלית שחופש הבחירה נכפה עלינו, שאין שום תוכנית אלוהית קבועה-מראש שעלינו לציית לה – היא האמת העמוקה שאתה נאלצות להתמודד גם הדמויות ב"מוטי". גיבורו של הרומן הזה הוא מורה בבית ספר יסודי המאוהב בשכנתו הצעירה אריאלה, אך לא עושה דבר כדי לחזר אחריה. מוטי הבודד אוהב מאוד את כלבתו לייקה, והאדם היחיד שהוא נמצא אתו בקשר הוא חבר מפוקפק בשם מנחם. מאזן הכוחות ביניהם ברור: מנחם למעלה ומוטי למטה. מנחם, נשוי ואב לילדים, הוא איש המעשה, ישראלי גס-רוח, חרמן ומחוספס, ואילו מוטי ביישן, שקט ונוטה לשקוע בפנטזיות.

בספר יש מעט אירועים, אבל כולם סוטים, חריפים או אלימים. מאחר שרבים מהם מפתיעים, לא כדאי לפרטם כאן. אבל צריך לשבח את אסף שור על כך שלמרות קיצוניותם, כל המעשים המתוארים בספר אמינים, ובראשם ההקרבה הגדולה שמוטי מקריב למען חברו מנחם, בכך שהוא נוטל על עצמו את משא אשמתו של חברו, ומשלם על כך מחיר כבד.

מתבקש לכתוב שהאמינות נובעת מהפסיכולוגיה של הדמויות ומהתנהגויות קודמות שלהן המתוארות בספר, אבל אמירה כזו תחטא להשקפת-העולם שעומדת בתשתיתו של "מוטי". לפי השקפה זו, לא רק שהאדם אינו עקוד בכבליה של תוכנית אלוהית, אלא שגם לעברו אין הוא כבול. העבר או ההיסטוריה האישית, כדברי המספר, הם רק "רכילות זולה", ולכן אין צורך להתעניין בהם. בכל רגע ורגע חופשי האדם להתנער ממסורתו, מנהגיו והרגליו – ולשנות את בחירותיו. וגם ההחלטה להישאר תקוע בשגרה, כפי שעושה מוטי, היא תוצאה של בחירה.

אפילו ה"אופי" של הדמות, מוסכמה ספרותית ידועה, מושם ללעג על ידי המספר. לאדם אין אופי יחיד וקבוע שנמצא ב"פנימיותו" ומכתיב בצורה דטרמיניסטית את כל מעשיו. מה שישנו הוא רק המעשים. מי שמתבונן בהם, כמו המספר או הקוראים, יכול להטיל על המעשים האלה מבחוץ איזושהי תבנית אחידה-כביכול, ולקרוא לה בשם "אופי" או "מניעים". אבל זהו האופי: תבנית שמוטלת על הפעולות מבחוץ, לאחר מעשה, לפי ראות עיניו של המתבונן. הפעולה הבאה של הדמות תמיד יכולה להפתיע, לחרוג מהתבנית. שהרי התבנית הזאת, ה"אופי", נוצרה רק בדיעבד, לא קדמה למעשים ובוודאי שלא הכתיבה אותם.

רוב הדמויות ב"מוטי" מנסות להתכחש לחירות הזאת שנכפתה עליהם, שכן חירות פירושה גם אחריות, חרדה וצער. אחריות על בחירותנו, חרדה שמה בחרנו לא נכון וצער על כך שבכל בחירה טמון בהכרח גם ויתור – על כל האפשרויות שנדחו. מוטי, למשל, בוחר לחיות בעולם של פנטזיות, שנוגעות בעיקר לעתידו כבן-זוגה של אריאלה. מעצם מהותה, השקיעה בפנטזיה היא מימוש של הפנטזיה הגדולה מכולן: להיפטר מההכרח לבחור ולוותר. שהרי למוטי – כמו לכולנו – יש פנטזיות רבות שסותרות זו את זו, ולכן לא ניתן להגשים את כולן במציאות. 
החירות ב"מוטי" אינה רק מנת חלקן של הדמויות, אלא גם של הקוראים. כפי שכותב המספר, "הספר הזה… הוא ספר, לא קונצרט וכדומה אמנויות ביצוע, ואין לי אפשרות לשבת באולם ולהעיר בזמן החזרות. ואין שום חציצה בין הקהל לבמה. אתם המבצעים והקהל גם יחד, וכל זה כבר יצא משליטתי".
 

כפי שהאדם המודרני השתחרר מאמונתו בסמכות האלוהית, כך גם על הקורא המודרני להשתחרר מאמונתו בסמכותו המוחלטת של המספר הכל-יודע. כך למשל, אריאלה, אהובתו הצעירה של מוטי, עוצבה בספר כמין טבולה ראסה, פוטנציאל שאפשר לתלות בו כל דבר. "מוטי", כמו כל ספר אחר, אינו אובייקט מוחלט, מוגדר, יציב או קבוע. הוא בסך הכל מעין פרטיטורה או הוראות במה, שעל הקורא לבצען כפי שנגנים או שחקנים עושים ב"קונצרט וכדומה אמנויות ביצוע". בכך משתתף הקורא במעשה היצירה, כפי שהאדם – לפי מירנדולה – משתתף במעשה היצירה של חייו.

האדם, ולא האל, מחוקק לעצמו את חוקיו. גם "מוטי" הוא רומן שיוצר חוקים משלו, שחורגים ממגבלות של ז'אנרים ומסורות ספרותיות. כך קורה למשל בפסקה הבאה: "מוטי רצה שהפעם הראשונה שלו ושל אריאלה תהיה מיוחדת מאוד, ולפעמים חשב על מיוחד רגיל, שגור, סדיני סטן ועלי פרחים שפיזרה אשת שירות החדרים בעשרים שקל לשעה, בלי השתתפות מעסיק בקרן פנסיה".

"מוטי" הוא ספר מיוחד במינו, אינטליגנטי מאוד, שמצליח לטפל בנושא המוות ברצינות נטולת פאתוס. כמה ממשפטיו ומפסקאותיו הם פנינים של ממש. הישגו הגדול נעוץ בכך שלמרות עומקו, חוויית הקריאה בו מרתקת ומענגת. הניחו מידיכם את העיתון, ורוצו לחנות הספרים.

מוטי, מאת אסף שור, בבל, 198 עמודים, מחיר מומלץ: 88 שקל.
 
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רועי  On אוגוסט 3, 2008 at 3:38 pm

    אני לא מבין את הקטע הזה שבסוף המלצות ספרים יש את המשפטים בסגנון "רוצו לקנות". המשפטים האלה הופכים את המלצה מהמלצה לפרסומת, כי במקום להמליץ על חווית קריאה ממליצים על קנייה. אני בטוח שלא לזה התכוונת כאן, אבל זה סתם משהו שהפריע לי מאז ומתמיד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: