יותר שלו – על מאיר שלו והתנ"ך

בראשית היה הספר "תנ"ך עכשיו", שהוציא מאיר שלו בשנת 1985, עוד לפני כל הרומנים שכתב. שנתיים אחר כך פורסם הספר המבריק והמעט נשכח, "לפני ולפנים" מאת אבשלום אליצור, ואחריהם ראו אור עוד כמה וכמה ספרים שכתבו חילונים על התנ"ך, רובם בנימה ביקורתית ועכשווית. רק בשנה האחרונה יצאו עוד שני ספרים כאלה: "הגיבורים שלי" מאת יאיר לפיד ו"אל העפר" של יובל שמעוני.
 
אבל שלו, כמדומני, היה הראשון. "תנ"ך עכשיו" היה ספר סוחף ומשעשע, שהעביר מטלית לחה ועסיסית על סיפורי התנ"ך, כמו שמעבירים על תכשיטים ישנים, והניח להם לזהור באור מרהיב ורענן. בגלל ראשוניותו, היה משהו פרובוקטיבי בספר ההוא, עז ומחוצף, בהפקיעו מידי הדתיים האורתודוכסים את המונופול הפרשני שהם מנסים לתבוע לעצמם. שלו הצליח לעכשיו את התנ"ך, להראות את הרלוונטיות שלו לימינו, ובעיקר להשתמש בסיפוריו כדי לעקוץ ולנגח את הממסד הפוליטי והדתי.
 
   גם בספרו החדש, "ראשית", כותב שלו על התנ"ך. תחת כותרת המשנה של "פעמים ראשונות בתנ"ך", הוא כותב על האהבה הראשונה, החלום הראשון, המלך הראשון, הבכי הראשון, המרגלים הראשונים, בעל החיים הראשון, האוהבת הראשונה, הנביא הראשון, הצחוק הראשון, השנאה הראשונה והחוק הראשון.
בסיום ההקדמה, ממליץ שלו לקוראים לשוב ולקרוא את המקור ולגלות בו פנים חדשות, שלהם ושלו.  ואולם, גם הוא עצמו מגלה כאן פנים חדשות. בהשוואה ל"תנ"ך עכשיו", נרשמת כאן ירידה במינון העוקצנות, ההומור והביקורת הפוליטית-העכשווית. בספר הזה יש משהו יותר מתון ושלו (סליחה על משחק המלים). גם עצם החידוש שיש ב"חילוני שכותב על התנ"ך", קהה.
 
זה לא בהכרח רע. נחמד ששלו משתנה, מתבגר, מתקדם, לא נתקע במקום. בניגוד ליאיר לפיד, למשל, אין לו צורך להרבות בכל מיני ויצים והצחקות שמסיטים את הדעת מהעיקר (התנ"ך) אל הטפל (שנינותו וקסמו של שלו עצמו). ברור כי העניין הזה נובע מביטחון עצמי, במקרה הזה מוצדק: שלו מגלה בקיאות מרשימה בתנ"ך, אותנטית, עמוקה, ארוכת-שנים, לא מיוצרת-לצורך-העניין ולא מיועדת להרשים. הוא משלב את בקיאותו בטקסט בידיעת הארץ, ורק במקום אחד בספר מזכיר כבדרך אגב את מקורן: "אבי לימד אותי תנ"ך על פי שיטתו, אגב טיול וקריאה במקומות שהתרחשו בהם הדברים".
 
עם זאת, בספר יש חולשה מסוימת. שלו מצטיין בתשומת לב לפרטים קטנים ומרבה בהערות חכמות. אבל חלק ניכר מההערות האלה נקודתיות ואנקדוטליות. בניגוד ליובל שמעוני, למשל, הוא ממעט להציע לקורא תובנות כלליות, מהלכים גדולים, פילוסופיים, עקרוניים-תרבותיים. פה ושם יש איזה רמז על תפיסת האהבה בימי התנ"ך, אך בדרך כלל הדברים אינם מתלכדים לידי תזה מקיפה שתלמד אותנו – למשל – על השוני בתפיסת האומה, הזמן או המרחב בין אז להיום. נדמה לי, אגב, שבמידה רבה זה נכון גם לגבי הספרות היפה שכותב שלו. הוא יוצא למסעותיו האמנותיים והאינטלקטואליים כשהוא מצויד במיקרוסקופ, אבל לא במשקפת. והרי לא די להבחין בפרטים הזעירים, מרהיבי עין ומפתיעים ככל שיהיו. דרושה גם הצגה פנורמית של התמונה הכוללת.
 
  בניגוד לרומנים שלו, על הלשון המסולסלת והמצועצעת לפעמים מדי שלהם, בספר זה העברית של שלו חפה מהתחכמויות מיותרות, אך לא נעדרת יופי. לפיכך, הקריאה בספר משולה לצפייה בנהג מיומן ומיושב בדעתו של מכונית חזקה ומפוארת, אחד כזה שמבין שלא חייבים לקרוע את המנוע כדי להגיע אל היעד.
  למרות יישוב הדעת הזה, שלו לא איבד את החשד הבסיסי שלו בסמכות הממסדית שאיפיין אותו בצעירותו, בימי "תנ"ך עכשיו". כך למשל בהבחנה כי "רוב רובו של ספר משלי רצוף מוסכמות משמימות וטרחניות, רובו שיר הלל צדקני לצייתנו, לקונפורמיות ולבינוניות… ואילו קוהלת רענן, פרוע, מריר וסלחני. אנרכיסטי". שלו מיטיב להסביר כיצד אנשים כמו קוהלת פוגעים בכוחו של הממסד הדתי, בהכנסותיו, ביכולתו להפחיד ולהשפיע. שהרי קוהלת דוחה את המנגנון הפשטני – והלא מציאותי בעליל – של שכר ועונש, ומכיר בכך ש"יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו".
 
אינני יודע אם שלו מכיר את ספרו של אבשלום אליצור, אבל כמו ב"לפני ולפנים" גם הוא משווה את דוד המלך לבית יעקב, השוואה שאינה מחמיאה למלך האדמוני: על אנוכיותו, ייצריותו ותאוות המלחמה שלו. עטיפת הספר, חמישה חלוקי נחל שאחד מהם אדום כדם, מרמזת דווקא לדוד, שהצטייד במספר כזה של חלוקים לקראת הקרב נגד גוליית. ואולם אין ספק כי שלו מעדיף דווקא את מנהיגותו של יוסף: הנשי, הסלחן והיודע להגן על אנשיו בעת בצורת ורעב. קשה שלא לחשוב על הדברים האלה בחודש שבו נבחרה בישראל מנהיגה שהיא גם אשה וגם אדמונית. הלוואי שכהונתה תהיה נשית ופורייה, ולא אדמונית ועקובה מדם.
 
 
ראשית, מאת מאיר שלו, הוצאת עם עובד, 268 עמודים

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  On אוקטובר 10, 2008 at 12:15 pm

    את הספר הזה.

    כל מה שציינת עולה גם ממהרצאות של מאיר שלו, ונראה שכטקסט כתוב יש בכל זאת ערך מוסף.

    והיטבת לנסח את הביקורת- תודה!

    רק הערה אחת- אדמונית? ציפי לבני?…

  • eytan  On אפריל 1, 2011 at 9:28 pm

    חבל שראשית (כמו תנך עכשיו שלא קראתי)לא יילמד בבתי ספר כהקדמה ללימודי התנך. מאיר שליו מחזיר את התנך מהממסד הדתי לכל עם ישראל- כתוב חכם אינטיליגנטי ומקסים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: