לא נוגע (על יהושע קנז)

לפני כחודש ישבתי בבית קפה, ואל השולחן שלידי התיישבו שני סופרים ידועים ודיברו על ענייני ספרות כמו ששני אנשי עסקים מדברים על כסף: בבקיאות, בלהט ומתוך נגיעה אישית לעניין. באופן טבעי, ניסיתי לצותת לשיחה, אבל הצלחתי לשמוע רק חלקים ממנה. אחד המשפטים שקלטתי נאמר מפי הסופר המבוגר והנכבד. הוא אמר שניסה לקרוא את "יוליסס" כמה וכמה פעמים, במקור האנגלי ובתרגומים לעברית ולצרפתית, אך מעולם לא עבר את עמוד 30. דבריו שימחו אותי, מאחר שגם אני לא הגעתי רחוק ב"יוליסס", ועד היום אני חושש שברגע שעובדה זו תתגלה, תישלל ממני משרת מבקר הספרים של העכבר, ואולי אף אואשם בהתחזות.
 
הסופר שלא הצליח לגמור את "יוליסס" הוא יהושע קנז, שסיפר לבת שיחו כי באותו יום הגיע ספרו החדש לחנויות. כהכרת תודה על רגשי האשם שחסך לי, החלטתי לקרוא את הספר, ושמחתי לגלות כי אחד מגיבורי הסיפורים הקצרים שבו הוא ילד שמחזיר ספרים לספרייה בלי לקוראם עד הסוף בנימוק שהם משעממים אותו.
 
הילד הזה, כך נכתב, כמוהו כקנז עצמו, "נמשך אל הדברים המשונים, המכוערים והדוחים". דוגמה לכך היא עמרם, תלמיד חדש ומוזר שמגיע לבית הספר ומאיים על גיבור הסיפור שיהרוג אותו במכות, מסיבה לא ברורה. לאחר מכן מתברר כי השניים נולדו באותו יום, ואף ינקו חלב מאותה אשה. לאחר שהוא מאיים עליו, מבקש עמרם מגיבור הסיפור שיעזור לו בלימודים. כשאמו של גיבור הסיפור אומרת את המלה "בראבו", פורץ עמרם בצחוק, ומסביר: "כל פעם שאמא שלי מפליצה, אבא שלי מוחא כפיים וצועק: 'בראבו! בראבו!' ואנחנו צוחקים נורא".
 
עמרם זה הוא רק הלך אחד במצעד הדמויות השוליות, התמהוניות והדחויות שפוסע לאורך תשעת הסיפורים בספר. בסיפור "בשר פרא, בשר זר" זוהי קלרה, ניצולת שואה שחיה במושבה והכניסה לראשה את הרעיון כי בגופה צומח בשר זר על חשבון הבשר האמיתי שלה, בשר של גרמנים שמשתלט על כל גופה. בסיפור "רגע מת בזיכרון" זהו דאסה אליהו, אסיר משוחרר וצנום כבן שלושים, ששיניו נפלו ומשפחתו מסרבת לקבלו בחזרה. הוא מסתובב בפרדס, ובדומה לקלרה גם הוא נתפש כאיום רצחני על חיי הילדים במושבה.
 
בסיפור "מקרה שיזף" יש חייל בשם אפי צרפתי, טיפוס מעצבן, מתלונן כל הזמן, נוטה להתפלפלות שכלתנית, נודניק, צדקן – מחזיק טובה לעצמו ושמח לאיד עצמו בעת ובעונה אחת, מכור למעמדו כלא-נאהב. גיבור הסיפור הזה, מ', איש נבון ורגיל למדי, מודח מיחידתו בחיל הקשר בשל עבירה שלא הוא ביצע, אבל בהמשך מתברר כי העוול שנגרם לו מחוויר ביחס לסבל של אחרים. כך למשל, אחד החיילים מידרדר בזיקנתו, כעבור כ-50 שנה, למעמד של אוסף בקבוקים ריקים.
 
            גם בסיפור "דירה עם כניסה בחצר" מופיעות לפחות שתי דמויות של עלובי חיים: האלמן הזקן ברלינר ושכנו הצעיר והתמהוני אילן, שנעלם לפתע. אחותו של אילן טוענת כי הוא יצא להתבודד באחד המצפים בגליל, אך האלמן אינו מאמין לה ויוצא לחקור את הפרשה. הוא פונה לבעל הבית של אילן, אך זה מתנער ממנו וטוען כי ברלינר הזקן הוא "מאלה שמנצלים את המסכנות שלהם כדי להשתלט על אחרים". מצד שני, ככל שהסיפור המעין בלשי הזה מתקדם, הולך ומתאמת חשדו של ברלינר כי שכנו הצעיר לא יצא למצפה לגליל – אלא למקום אחר.
 
            הטראומות שעברה קלרה בשואה, העבירה שבעטיה נכלא דאסה, הסיבה שבגללה הידרדר הזקן לאיסוף בקבוקים, הרקע לאומללותו של אילן – כל אלה נשארו מחוץ לסיפורים. קנז מתבונן בכל הדמויות האלה מבחוץ, ומתאר אותן בשפה מדויקת, מהודרת ונטולת התייפייפות. תיאוריו כה אמינים, עד שהתחושה היא שלפחות בחלק מן המקרים, גרעין העלילות התרחש במציאות וממנו נבטו הסיפורים.
 
             משיכתו של קנז לזר, לשולי ולדחוי היא מקור כוחו, אך גם מקור חולשתו. הדבר התקין-פוליטית יהיה להתפעל מתשומת-הלב שקנז מקדיש לנידחי החברה בשם האנושיות המשותפת לכולנו – ולגלות חמלה לגורלם. ואולם העובדה שקנז מסתפק בתיאורם מבחוץ מקשה על הקורא לעשות זאת, ולפרקים אף מותירה תחושה בלתי נעימה: כאילו מארובות המפעל הספרותי המרשים שלו עולה עשן של ניצול ומציצנות. שלא כמו אצל דיקנס או צ'כוב, למשל, הדמויות השוליות נותרות שוליות גם בסיפורים, ואין בהם כוח לקרב אותם אלינו, ודאי שלא להניע איזו פעולה חברתית או פוליטית לשינוי מצבם.
 
            קנז הוא מספר מיומן מאוד, ושולט באמנות הרמיזה – החיונית לסיפור הקצר. בסיפור "התיק השחור", למשל, תיאור הרגע שבו אב מעיף מבט בעיתון בזמן שהוא סועד עם ילדו בחומוסייה, מספר סיפור שלם על הנתק הרגשי והיעדר התקשורת בין השניים. גם העברית מוקפדת מאוד, ובסיפורים שעוסקים בשנות ה-50 ניתן למצוא מלים מיושנות כגון "קומפלימנט", "פיגורה" ו"שלאגרים". עם זאת, הליטוש הלשוני והשליטה במלאכת הסיפור של קנז אינם מצליחים לגשר על המרחק שנוצר בין הקורא לדברים המסופרים. להבדיל מהניכור שבו שרויות הדמויות, ניכור מהסוג האמור פוגע באיכות היצירה האמנותית.
 
 
דירה עם כניסה בחצר וסיפורים אחרים, מאת יהושע קנז, הוצאת עם עובד, 211 עמודים, מחיר מומלץ: 84 שקל      

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On אוקטובר 16, 2008 at 10:07 am

    כי אני מסכימה לגמרי עם התיאור שלך את הכתיבה ואת הסיפורים של קנז אבל ממש לא רואה ככה את הפרשנות להם.
    בעיני יש באסופת הסיפורים הזו ביקורת גדולה על התנהלות החברה. למשל, בסיפור הראשון "בשר פרא" – התרשמתי מאוד מהביקורת על דור הצברים הפלמחניקים והראיה שלהם את האחרים. אלו שבאו "משם".
    או הסיפור על התיק השחור שהוא כל כך מחמיר לב וכל כך לא מאפשר ריחוק מהסיטואציה שבכמה המילים המדוייקות שלו חודר ישר לבטן וללב. מה שדנקנר למשל לא הצליח לעשות בספר שלם ועב כרס. (ההשוואה היא כמובן לגבי הילד הדחוי שלאב אין כל עניין בו והוא רק לטורח עליו)
    מה שכן, יש סיפורים טובים יותר ויש כאלו שהרבה פחות, ועדיין…

  • קלה כחמורה  On אוקטובר 16, 2008 at 10:05 pm

    אסתי, לפחות תכתבי מכמיר לב. אחרת המצב באמת יחמיר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: