אמת בפרסום (על אמנון דנקנר)

           
אי אפשר להתעלם ממסע קידום המכירות הדוחה של "ימיו ולילותיו של הדודה אווה". הסופרת צרויה שלו, חברה של אמנון דנקנר, מצוטטת על הכריכה כמי  שאומרת שמדובר ברומן מצוין, הכובש את הלב בסערה. הסופר רון לשם, עוד חבר של דנקנר, מצהיר באותו מקום כי מדובר בספר מרהיב וכובש ובמפגן של גאונות מהפנטת. שמואל הספרי, שאתם כבר מבינים לבד חבר של מי הוא, מצוטט שם גם הוא: "זה ספר עצום, כביר". יאיר לפיד מצא לנכון להמליץ על הספר בטורו ב"שבעה ימים" ובתוכניתו בערוץ 2, אם כי בניגוד לשלושת הקודמים לפחות טרח להזכיר את העובדה שהוא מיודד עם המחבר. בנסיבות כאלה, לא נותר לי אלא לפתוח את הספר במטרה לנעוץ סיכה בבלון הזה ובכל המקורבים שניפחו אותו לשווא.
 
            הבעיה היא שגיליתי שהם צודקים.
 
"ימיו ולילותיו של הדודה אווה" הוא רומן מרגש וסוחף שעולה ממנו חום אנושי רב, רווי בכאב ובשמחת חיים, מלא באהבת הבריות ובהכרת חולשותיהם. עד כדי כך אני בטוח במעלותיו של הספר, עד שאני מוכן להכריז פה שחור על גבי עכבר שהוא יכבוש את אחד משלושת המקומות הראשונים ברשימת רבי-המכר. הקושי היחיד ברומן הזה כרוך בעובדה שכמעט בשום נקודה אי אפשר להניח אותו מהיד, כי דנקנר הקפיד לדחוף איזה סוד או סימן שאלה בכל עמוד, שאתה פשוט חייב לדעת את פתרונם.
 
הסוד הגדול ביותר אופף את הדמות שעל שמה נקרא הספר: הדודה אווה, גבר צעיר הלובש בגדי אשה המצטרף לדירה שבה גרות כבר שתי משפחות בירושלים של שנות החמישים. המספר, ילד בן 10, התייתם מאמו כשהיה בן שלוש, וגר בדירה עם אביו, פקיד ארכיון זוטר השואף להיות משורר. יחד אתם גרים זוג ניצולי שואה עם בנם. אנושקה החושנית והמלאה שנאה לממסד המפא"יניקי בוגדת בבעלה לזר, ואילו בנם יוחנן, בן כיתתו של המספר, גדל להיות נער מקסים שזוכה בלבה של יפהפיית השכבה.

שתי המשפחות הללו דחוסות בדירה אחת וחולקות מטבח, אמבטיה ושירותים. כל בני הבית חוששים מן האדון קמינקא, פקיד במשרד האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שביכולתו להוציא להם בכל רגע צו פינוי, מאחר שהם ספק פולשים. קמינקא מנצל את מעמדו כדי להתעמר בהם, אך מאזן הכוחות ביניהם משתנה, כאשר הוא נאלץ לבקש מהם טובה: להכניס לביתם את הדודה אווה ולהסכים לכך שיתגורר עמם.
 
מרגע זה התעלומה רק גדלה והולכת: מדוע הולך הדודה אווה בבגדי אשה, איך התגלגל לבית כשהוא פצוע, מנין הוא בא, מדוע הוא חושש לצאת מהבית ומדוע הוא צועק לעתים בלילות?
 
התקופה היא ימי ראשית המדינה. ברקע מתרחשת מלחמת סיני, הספוטניק משוגר לחלל ועמוס חכם זוכה בחידון התנ"ך. לבר המצווה שלו מקבל המספר מתנות כמו האלבום "עשור לישראל", בליווי הקדשות כגון "שתהיה בן נאמן לארצך ולמולדתך". דנקנר מיטיב לזכור את הפרטים האלה, כמו גם את כל שמות בתי הקפה שהיו אז בעיר, החנויות והמסעדות. זהו אחד ממקורות העוצמה של הרומן: השחזור התקופתי האדיר, כולל של ניבי לשון ואופני דיבור.
 
הדודה אווה מתפרנס מחיבור של רומנים זולים הנמכרים בחוברות, ושולח את המספר לראות סרטים ולספר לו את עלילתם כדי לשאוב משם רעיונות. אווה מלמד את המספר לשים לב לפרטים ולשנן אותם בזכרונו, עד שהוא מטפח בו את כישרון הסופר. כך, כאשר המו"ל דורש מהדודה אווה לעבור מכתיבת רומנים לכתיבת מערבונים, מסייע לו בכך המספר, שכבר הגיע בינתיים לגיל תיכון. באופן זה נהפך "ימיו ולילותיו" לרומן חניכה של אמן. באחד המקומות נכתב כי הדודה אווה היה "סמוק בהנאת המספר", ואני משוכנע כי הדברים יפים לתיאור חוויית הכתיבה של דנקנר עצמו:Story Teller  טבעי, אחד שיודע להחזיק קהל ולהתענג מכך.
 
אבל דנקנר מגזים כשהוא כותב "הייתי מספר שיש לו כוח, שבסיפור שהוא משמיע מקופלת היכולת לשנות את המציאות, כלומר לשנות את השומע שלו, לגרום לו לעשות דברים, דברים חדשים שהוא לא עשה כמותם עד היום" (עמ' 244). זאת, משום שבספר יש פגם חשוב:
 
 למרות שמדובר לכאורה על סיפור של בגידה, סודות, שקרים ורגשי אשם – דנקנר לא מעז ללכת עד הסוף. הוא מקפיד לתרץ את החטאים הגדולים של גיבוריו, ובמקרה של הדודה אווה אפילו טורח להבהיר שבעצם לא היה פה שום חטא. המסר בסיומו של הספר הוא שעלינו לאהוב את עצמנו ולסלוח לעצמנו, תוך כדי השארת פשעינו בעבר. דוגמה קטנה: למרות הביקורת ההומוריסטית על מפא"י, עוולותיה הגדולות מטושטשות והפליטים הפלשתינים שביקשו לחזור אל בתיהם מתוארים ברומן כמי שמטרתם היחידה היתה להרוג בנו.
 
האהבה העצמית, החנופה לקורא ולאידיאולוגיה השלטת, הגנת היתר על הדמויות – כל אלה משפרים את סיכוייו של הספר לכבוש את רשימת רבי-המכר, אבל מונעים ממנו להיות רומן גדול באמת, כזה ש"מקופלת בו היכולת לשנות את המציאות, כלומר לשנות את הקורא שלו".  
 
 
ימיו ולילותיו של הדודה אווה, מאת אמנון דנקנר, הוצאת אחוזת בית, 560 עמודים, מחיר מומלץ: 98 שקל
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דנה  On אוקטובר 22, 2008 at 10:49 am

    אני ככלל לא מתרגשת ובעצם אפילו לא קוראת את המחמאות על העטיפה. נו שוין אז הספרי חושב שזה טוב כמו זכרון דברים. זה מה שיגרום לי לקנות את הספר? ממש לא. זכותו של דנקנר להתהדר במחמיאיו ואין לי בעיה עם זה. השימוש בלפיד כבר בעייתי יותר מבחינה אתית אבל גם הוא לא ממש מזיז לי. בסופו של דבר מה שגרם לי לרכוש את הספר הוא הקריאה, שהתחלתי בה בחנות ולא יכולתי להפסיק אותה, כולל לילה נטול שינה כי באמת אי אפשר להניח את הספר מהיד (על אף שכן יש נקודה בה "נגמר לי האוויר" והיא במפגש הראשון עם בונדי קליפר). התיאור התקופתי, השפה, הביטויים, החזירו אותי לתקופה שכלל לא חייתי בה 🙂 עד כדי כך הם אותנטיים, זיהיתי בהם את ההורים והשכנים והדודים שסבבו את ילדותי. אצלי, התעלומה לגבי אווה לא החזיקה אותי כל הסיפור. מובן שהיא מחזיקה את העלילה ומובילה לקראת סוף אבל זה לא העסיק אותי. הכאב של הנער והפכים הקטנים של חייו משמעותיים בהרבה. בסופו של דבר זה ספר מצוין, רגיש, יפהפה, ולכן אפשר אולי למחול על אופן שיווקו. למה לחכות בעצם שכמה יחידי סגולה בני מזל יגלו אותו? כדאי שייחשף לקוראים רבים ככל האפשר, ואם זה בדרך מוגזמת קמעה, ניחא.

  • די כבר  On אוקטובר 22, 2008 at 1:22 pm

    עוד ארבע בתים וגעגוע, רק הפעם – כמה מפתיע: בשנות החמישים! ויש גם ניצולי שואה!
    מעניין לי את התחת למה הדוד אווה בבגדי נשים.

  • טלי  On אוקטובר 23, 2008 at 5:37 pm

    גם לי הפריע הפרסום האגרסיבי אבל אני נוטה להסכים עם דנה ולהתעלם.

    ספר רגיש ומרגש. ייקח זמן עד שאוכל לפרסם את הביקורת שלי, אבל אני לגמרי בעדו.

    ו"די כבר", מה הקשר לארבעה בתים וגעגוע? חוץ מירושלי אין שום קשר.

  • איזבל  On דצמבר 18, 2008 at 12:01 pm

    ספר גדול ומרגש כתוב בשפה ציורית ועשירה כזאת שאופניינית לאמנון דנקנר
    מהנה ביותר ממליצה בחום רב

  • טלי  On ינואר 2, 2009 at 9:40 pm

    http://www.notes.co.il/tali/51264.asp

  • רוני מרגלית  On אוקטובר 23, 2011 at 9:16 pm

    הספר היה יכול להיות לא-רע ואפילו טוב אילו היה קצר כדי מחצית. החל מן האמצע הספר נעשה טרחני, מייגע וחוזר על עצמו. דנקנר מאוהב במלותיו, אבל בשביל זה יש עורכים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: