מזרחים נגד עצמם (על איריס לעאל)

חבר מהאוניברסיטה, שפעם יצא לי לפגוש בחוף גורדון, אמר לי שהקיץ הוא לא הלך לים. זה לא שהוא הפסיק לאהוב את הים, הסביר, הוא פשוט מתחתן בעוד חודש וצריך להיראות טוב.

אם אתם אשכנזים כמוני, יש סיכוי שלא הבנתם את הסיפור הזה. בת זוגי, שיש לה סבא מרוקאי, דווקא הבינה אותו מצוין. "אצל הרבה מזרחים", היא פירשה לי, "לבן זה יפה, וכמה שיותר בהיר – יותר טוב.  הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות לפני החתונה שלך זה להשתזף ולהיראות יותר מדי שחור".

האמת היא שחברתי לא אמרה "הרבה מזרחים". היא אמרה "המזרחים". נקודה. ובאמת, אפילו אצל איריס לעאל, שכתבה רומן מרשים וחזק, השתרבב משהו מן הגישה הזאת: יופיה של הגיבורה ליזה, בת לאם מרוקאית ולאב פולני, מקושר לעובדה שהיא בהירה, ועורה מתואר כ"לבן ונקי" (משמע: עור שחור הוא דבר מלוכלך).

לובנה של ליזה הוא מטאפורה לניסיונה המוצלח ברובו לצאת משכונת העוני בה גדלה בדרום תל אביב ולהתערות באליטה הישראלית. אחרי עשר שנות נישואים לפסיכולוג אשכנזי מבית עשיר שהכירה ב"תיכון חדש", היא נוטשת אותו בגיל 40 לטובת גבר צעיר ממנה. אדי, בן 33, סוחר באמנות רוסית, הוא בעלים של גלריה ברחוב יהודה הלוי בתל אביב. הוא מיודד עם ארקדי, אמן רוסי, טיפוס א-מיני שגר עם סבתו ועם אשתו הצעירה והמסתורית אניה. מסתורית, מפני שלמרות עשרות הזמנות לארוחת ערב, אניה מעולם לא התלוותה לארקדי בביקוריו בביתם של ליזה ואדי.

מסיבה לא לגמרי ברורה, ליזה היפה מרגישה מאוימת מאניה, ומפתחת מעין אובססיה לגביה. חוסר ביטחונה גובר לאחר שאדי מתחיל להתייחס אליה באדישות. לאחר שלוש שנים ביחד, נקלעת הזוגיות בין אדי לליזה למשבר חריף. אניה, בכושר עיתוי של פאם פטאל, מחליטה שזה הזמן להיענות סוף סוף להזמנה – ומגיעה עם ארקדי לסוף שבוע בביתם של אדי לליזה. כצפוי, הערב נהפך לאסון חברתי, שבמרכזו קרב חתולות בין ליזה לאניה.
בשבירה מרעננת של הסטריאוטיפ, דווקא ליזה, המזרחית למחצה, היא שמייצגת את הרציונליות והנאורות כאשר היא לועגת לעיסוקה הכמו אלילי של אניה ברפואה נטורופטית, ונוזפת בה על שנטשה את לימודי הרפואה המערבית הקונבציונלית. אלא שהוויכוח בנושאי רפואה אינו אלא כיסוי לתשוקתה של ליזה לגלות את סודה של אניה, שהביוגרפיה שלה מלאה סתירות וחורים. אכן, "משהו מטריד נקשר באניה כבר מן ההתחלה בעטיין של שמועות שקסמן, כמו קסמה של עבודת תחרה, היה מצוי דווקא בחורים". משום מה, גם לאדי נוח עם העמימות שמאפילה על דמותה של אניה, והוא מסביר לליזה בערמומיות כי "בהירות מסתירה יותר משהיא חושפת, מפני שהיא בולעת לתוכה את כל הפרטים הקטנים והחשובים".

כמו כל קורא של רומן, גם ליזה נשבית בתחילה בקסם התחרה של הפערים והחורים האלה; כמו כל קורא של רומן, מגיע הרגע שבו היא מתקשה לחיות בצלן האפל של העמימויות, ותובעת הסברים בהירים. בסיכומו של דבר, ההסברים האלה מתקבלים בתהליך שתחילתו בדם וסופו באש ובתמרות עשן.

הטיפול של לעאל בנושאים כמו הגירה, מזרחיות, נשיות, יחסים וישראליות מעמיק וסוחף. במיוחד מעוררת התפעלות יכולתה לאפיין דמויות. בתוך כמה פסקאות היא בונה טיפוסים מיוחדים, אמינים, עד שאתה חש שאתה מכיר אותם טוב מכפי שאתה מכיר חברי ילדות שלך, טוב מכפי שאתה מכיר דמויות מספרים אחרים שמתוארות על פני מאות עמודים.

לעאל מצטיינת גם בתפישה חודרת של יחסים בין אנשים, ובמיוחד של ההשפעה שיש למבט הזולת על כינון הדימוי העצמי והזהות שלנו. היא מתארת את היחסים האלה באינטנסיביות רבה, ומגיעה לשיאים של דקות ואותנטיות בעמודים העוסקים בקשר הסבוך בין ליזה לבין אמה המזניחה. ההתעלמות, האדישות וההשפלה ההדדית – כמו גם התלות והאינטימיות – הם גורמים שליזה משעתקת מבית ילדותה גם ליחסיה עם אדי, והם שיוצרים את הדרמה שעליה בנוי הרומן המרתק הזה.

עם זאת, הרומן לוקה באחד הפגמים הנפוצים בספרות העברית: התמקדות כמעט בלעדית בחיי הזוגיות והמשפחה, לפעמים משולבת בכתיבה על המצב הפוליטי, תוך התעלמות מחיי העבודה, הפרנסה והקריירה. במקרה של ליזה, שגדלה בשכונה קשה ובנתה את עצמה במו ידיה, החסך הזה בולט במיוחד. קושי נוסף הוא הפתיחה הסטטית מדי של הספר. מדובר אמנם רק בשישה עמודים, אבל במצב הסבלנות של ימינו – שנדון כאן בשבוע שעבר – הם עלולים להרחיק קוראים שאחרת היו דווקא מאוד נהנים מהרומן הזה.

 
אש בבית, מאת איריס לעאל, 316 עמודים, מחיר מומלץ: 88 שקל

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומי יוסף  On אוקטובר 27, 2008 at 12:10 pm

    אתה לא מעודכן, יש לומר "פרידמנים" כמוני…
    אם בת זוגך לא הייתה מסבירה
    גם אני לא הייתי מבין.
    והמבין יבין
    🙂

  • איריס ח.  On אוקטובר 27, 2008 at 2:55 pm

    תודה על הביקורת. טרם קראתי לעומק, כיוון שאני קוראת כרגע את הספר ורק בתחילתו והיתה לי הרגשה שכל ביקורת כרגע "תאכיל" אותי ואני מעדיפה להגיע לקריאה יותר "טבולה ראסה" ואחר כך אקרא. הזדהיתי אבל עם חברתך, כיוון שזו היתה תחושתי בתחילת הספר, כשליזה מתוארת כלבנה ויפה. וכל זה עוד לפני שדיברנו על המשחות שאפשר להשיג בשוק והן מלבינות עור. ראיתי פרסומת מעיתון מקומי באיזור רחובות (הרבה תימנים יש שם) שמזכירה שזה עוזר לנישואים מעורבים…כדי להזכיר לנו מי מתערבב עם מי ומי צריך לשנות את עורו כדי "להינות" מהנישואים הללו…
    ורק עדכון קטן, שבגללו אני בעצם מוסיפה תגובה:
    הספר במבצע ב"צומת ספרים" למעוניינים: 30 ש"ח…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: