כותבת כמו מיליון דולר (על אירן נמירובסקי)

 
כסף זה לא דבר כל כך חשוב בחיים, אבל הוא עוזר לשמור על קשר עם הילדים. זה הרושם שעולה מקריאת שתי הנובלות של אירן נמירובסקי, בעצמה בת לבנקאי עשיר. נמירובסקי (1942-1903) כבשה ובצדק את לב הקהל הצרפתי והישראלי ב"סוויטה צרפתית" שלה, שתיעדה את הימים בצרפת של הכיבוש הנאצי. מעט לאחר הכתיבה, גורשה נמירוסקי לאושוויץ, וכעבור חודש מתה שם ממחלת הטיפוס.

בגיל 26 בלבד פרסמה את הנובלה המבריקה "דויד גולדר", וזו עובדה לקולנוע שנה אחר כך. את כתב-היד שלחה להוצאה תחת השם אפשטיין, והכתובת למשלוח תשובה היתה של דואר שמור. ייתכן שעשתה זאת בגלל הדמיון הרב בין חייה שלה, כבת לאם מתנכרת ולאב מופלג בעושרו, לבין עלילת הנובלה.

דויד גולדר הוא איש עסקים בן 68 הסובל מתעוקת לב. הנובלה נפתחת בסירובו להצעה עסקית של שותפו זה עשרות שנים, סימון מרכוס. השותף, שזקוק נואשות לכסף, מתקשה להתמודד עם הסירוב ומתאבד בירייה. גולדר מופתע מן המעשה, אך לא מגלה חרטה. הוא חוזר לביתו המפואר, ומאוכזב לגלות שבתו בת ה-18, שאותה לא ראה זה 4 חודשים, לא טרחה לחכות לו. גם אשתו, שמחזיקה בביתם ג'יגולו מזדקן, לא מרעיפה עליו אהבה.

עד מהרה מתגלה כי רוב האנשים הסובבים את גולדר מתייחסים אליו כאל כספומט עם רגליים. כך, כאשר הוא לוקה בלבו והרופא מצווה כי יחדל לעשות עסקים, מסתירה ממנו אשתו את ההוראה הרפואית כדי שימשיך להרוויח כסף ולממן את אורח חייה הראוותני. גם בתו מתייחסת אליו באופן נצלני: בכל פעם שהיא זקוקה לכסף היא "באה להתחכך בו כמו שזנזונת מלטפת ומנשקת את הזקן שמאוהב בה", ואז נוטשת אותו באותו קור ענייני שבו אנחנו עוזבים כספומט.

הנושא של "דויד גולדר" הוא כסף, אותו אל של המאה ה-20 שמוציא את הרע והאנוכי שבאדם, שמשפילו, מסחררו ומטמאו. מכל תיאור מקרי של סעודה, עריכת חוזה, לבוש של משרת או סתם נברשת, ברור כי המחברת יודעת היטב על מה היא כותבת. נמירובסקי לא רק מדייקת בפרטים, אלא גם מצליחה להציגם בלוויית ערך מוסף: "הקזינו היה מלא גברים אילמים ורועדים, נשים שמתחו את צווארן כולן כאישה אחת, באותה תנועה משתוקקת, רעבתנית ומשונה אל עבר הקלפים, אל עבר הכסף".

התנועה אל עבר הכסף היא התנועה המרכזית של הדמויות ברומן. ואולם בערוב ימיו, לאחר שהשיגו ואיבדו כמה פעמים בימי חייו, מנסה גולדר לעשות את התנועה ההפוכה, כלומר להתרחק מן הכסף שגזל את אנושיותו. כמו גיבורים ספרותיים אחרים שמנסים להתחמק מגורלם, הוא נכשל.

באחרונה כתבתי כאן על הרוקי מורקמי, שלא היה לו די כישרון לכתוב סיפור קצר, ושכדי לתאר שינויים בחיי הדמויות השתמש במשפטים ישירים, סיכומיים, בלתי ספרותיים. ובאמת, איך אפשר לתאר תהליכים נפשיים וביוגרפיים במסגרת המגבילה של הסיפור הקצר?

תשובה אפשרית לכך נמצאת ב"הנשף", אותו כתבה נמירובסקי בגיל 25 בלבד. מאחורי כמעט כל משפט בסיפור הזה מסתתרים עוד כמה משפטים שהקורא מסיקם בעצמו. כך למשל, מאזכור משפט מקרי של מדאם קמפף למשרת, מונחה הקורא להבין בכוחות עצמו את תהליך ההשחתה שההתעשרות המהירה הביאה עליה, לגלות את רגשי נחיתותה ולשופטה בשילוב של בוז ורחמים. כך, כשמדאם קמפף עורכת נשף למאתיים מוזמנים מפוקפקים בניסיון נואש להשתלב בחברה הגבוהה הפאריסאית, אנחנו עוקבים אחריה דרך עיניה של בתה התמימה והמרושעת, עד לסוף המר…

נמירובסקי משיגה זאת מבלי להשתמש בזיקוקי דינור ספרותיים. למעשה, היא אחת מאותם סופרים שבקריאתם נדמה לך שמלאכת הכתיבה היא בסופו של דבר עניין פשוט, שאינו דורש כישרון מיוחד. אלא שכידוע, לא כל אחד יכול לכתוב, בוודאי לא כמו נמירובסקי.

בדש הספר מצוין כי כתב העת "ניו יורקר" הכתיר את נמירובסקי כ"יורשת של דוסטוייבסקי". אני מתקשה להבין את ההשוואה. נמירובסקי אמנם נולדה באוקראינה, אך כתיבתה נטועה דווקא במסורת הספרותית הצרפתית על עיסוקה המעמיק בכסף ובניעות החברתית (בלזק, סטנדאל) ובפנטזיות הרומנטיות שרומנים זולים יכולים לטעת בנפשן של נשים קלות-דעת כמדאם קמפף ובתה (פלובר). את האריג המפואר של כתיבתה, ובזה נמירובסקי דווקא כן מזכירה את דוסטוייבסקי, מעכירים סיבים אנטישמיים מפתיעים, בעיקר על חמדנותם של היהודים.

אחרי הקריאה בספר, קשה שלא לשקוע במחשבות כיצד היו חייך נראים אילו היית עשיר. ובכן, אילו היה לי כסף, הייתי מהמר שגם הספר הזה יצליח בקופות של "סטימצקי". כפי שמוכיחה הצלחת הטלנובלות, תמיד נעים לצפות בכיעור ובאומללות של העשירים. השמחה לאידם היא חולשה בל תגונה, גם אם זו שמחת עניים.

 
"הנשף. דויד גולדר" מאת אירן נמירובסקי, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, 226 עמודים, הוצאת כתר, מחיר מומלץ: 84 שקל

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On אוקטובר 30, 2008 at 9:08 am

    אחרי הקריאה בספר, קשה שלא לשקוע במחשבות כיצד חיי כולנו (הקוראים ואוהבי הספר) היו נראים אם הנאצים לא היו קיימים ואם אירן נמירובסקי לא היתה עולה בעשן של אושוויץ

  • שרון  On אוקטובר 30, 2008 at 10:41 am

    הספר כשלון מכירתי. הישראלים מעדיפים את ליהיא לפיד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: