מטורף עליה (על לאורה רסטרפו)

           
את הספר הזה פותחת אזהרה-עצמית, שמצוטטת מפיו של גור וידאל: "הנרי ג'יימס, בחוכמתו, תמיד הזהיר סופרים מפני דמות מרכזית מטורפת, שכן מטורף אינו יכול לשאת באחריות מוסרית, ולפיכך אינו מאפשר לספר סיפור של ממש".

לכאורה, הדבר הבא ש"טירוף" עושה, כפי שמעיד כמובן גם שמו, הוא להציב במרכזו דמות מטורפת: אגוסטינה בת השלושים, בת למשפחת אצולה קולומביאנית שמרנית שמחשש לרדת מנכסיה פנתה להשקיע בסחר סמים. לכאורה – אבל לא באמת. משום שגם אם טירופה של אגוסטינה הוא המנוע העיקרי של העלילה, הדמות המרכזית ברומן היא של אגילר, בעלה הקומוניסט המבוגר ממנה, מרצה לספרות לשעבר שכיום מתפרנס בדוחק מחלוקת מזון לכלבים.

אגילר הוא הדמות המרכזית ברומן בדיוק מהסיבה שעליה דיברו וידאל וג'יימס: הוא זה שנדרש לשאת באחריות מוסרית והוא זה שנדרש לקבל הכרעה מוסרית – האם להמשיך ולהקריב את הקריירה שלו ובעצם את חייו כדי לטפל באגוסטינה, או שמא לנטוש אותה ולחזור לאשתו הראשונה, השפויה והיציבה (ואולי דווקא להיענות לפיתוייה של צעירה חיננית אחרת שחושקת בו).

למרות המקום הגדול שהיא תופסת ברומן ולמרות צבעוניותה התוססת, אגוסטינה אינה הדמות המרכזית – פשוט מכיוון שלפתחה אינה מוטלת שום התלבטות או דילמה: טירופה הוא בסך הכל הקושי או המכשול הכמעט-אובייקטיביים שעומדים בדרכה של האהבה, כפי שברומנים אחרים המכשול הזה יכול להיות ריחוק גיאוגרפי, פער מעמדי וכו'.

במובן זה, "טירוף" שייך לז'אנר הידוע בשם "רומן התנסות": הגיבור – וזהו כאמור אגילר – מועמד בסדרה של ניסיונות שהולכים ונעשים קשים ככל שהעלילה מתקדמת. השאלה שמניעה את הרומן היא האם יעמוד בניסיונות האלה וישמור על נאמנות לעצמו ולערך המרכזי שבו הוא מאמין: רעיון, מולדת או – כמו במקרה שלפנינו – אישה.
המחלה כאן נתפסת גם כאלגוריה ליחסים. אגוסטינה מאבדת את זכרונה בגלל טירופה ומתנכרת לאגילר. בכך נהפכת המחלה לסוג של פרידה, נטישה ואפילו מוות. אגילר מתגעגע לאגוסטינה לפני שחלתה, ומתחרט על כך שבזמן בריאותה לא באמת התעניין בה או הקשיב לסיפוריה על עברה. אילו הקשיב, קל היה לו יותר לפענח את טירופה ואולי גם לרפאה. מאחר שלפעמים נראה שאגוסטינה אינה זוכרת אותו, ובוודאי שאינה מתעניינת בו, מרגיש אגילר בלתי-נראה – וזהו עונש הולם על אי הקשבתו בימי שפיותה של אגוסטינה. לרגעים אף עולה החשד שאגוסטינה מעמידה פנים: היא דווקא זוכרת את אגילר, אך פשוט חדלה לאהוב אותו – וזוהי דרכה להענישו.
לפני שהוא מכריע בשאלה האם לנטוש את אגוסטינה, מתלבט אגילר כיצד לטפל בה: "אני מנסה להכניס יד לבִּיצה של השיגעון כדי למשות את אגוסטינה מהקרקעית ואולי הדבר הנכון הוא דווקא להניחהּ לנפשהּ, לאפשר לה לצאת בכוחות עצמה".

ככל שהרומן מתפתח, עולה החשש כי אגילר טעה בבחירתו: במקום שירפא את אשתו, מתעוררת הסכנה כי הוא עצמו – נציג ההיגיון הרציונלי – יידבק בטירופה ויתחיל להאמין בדיבוקים שרודפים אותה. בהקשר זה, מעניין לציין כי מפי אגילר נשמעת ביקורת לגלגנית על הרומנים הדרום-אמריקאיים השטופים שיגעון ומיסטיות; מארקס עצמו, כך נכתב בכריכת הספר, שיבח את "טירוף".

 הסיפור האישי הזה מתרחש על רקע לאומי מובהק ביותר: קולומביה של שנת 83', בשיא פריחתו של ברון הסמים האכזרי פבלו אסקובר. כמו אגוסטינה, קולומביה הזאת היא מדינה מטורפת, בהתפרקות מוחלטת. פיצוצים שבהם נהרגים עשרות אנשים הם כמעט עניין שבשגרה. וכך גם קרבות בין עבריינים, שכולם מסתובבים עם מאבטחים ושומרי ראש (חלקם, כך נכתב, אומנו בישראל). את המחלה הנפשית החברתית הזאת, שאמיל דורקהיים קרא לה אנומיה, מאפיינים פערים אדירים בין עשירים לעניים, היעדר סולידריות בין הפרטים בחברה ואובדן של ערכים. כפי שאומרת אחת הדמויות, פושע בינוני בשם מידאס מקאליסטר: "במקום שבו שודדים ומפרקים בית חולים שלם, מי יבחין באחות אחת שנעלמה?"

כדי להוסיף על תחושת הפירוק האישי והלאומי, מסופר הרומן הזה בכמה קולות מתחלפים: של אגילר, אגוסטינה, מידאס ודודתה של אגוסטינה סופי. אבל לרסטרפו לא די בכך, והיא מבקשת להפוך את הפירוק לריסוק של ממש. כדי לעשות זאת היא משתמשת בגרסה מיוחדת של מה שניתן לכנות בעקבות החוקר מיכאיל בחטין בשם "דיבור משולב". הנה כך:

"זה כאילו אגוסטינה חיה באיזה מישור מקביל לאמיתי, קרוב אבל בלתי נגיש, כאילו היא מדברת שפה שאגילר מזהה במעורפל, אבל אינו מצליח להבין. התבונה המשובשת של אשתי היא כלב שנושך אותי אבל בו-בזמן שולח לי בנביחות שלו קריאת-עזרה שאני לא מצליח להיענות לה, אגוסטינה היא כלב מזה-רעב ופצוע, שרוצה לחזור הביתה ולא מצליח, וכעבור רגע היא כלב-רחוב שאפילו לא זוכר שפעם היה לו בית".

הדברים נמסרים אם כן מתודעה כפולה: של אגילר ושל המספר (שבמקרה הזה מנסים לפענח תודעה שלישית, של אגוסטינה). לפעמים החילופים מתודעה לתודעה נעשים בעיצומו של המשפט, והאפקט הוא סחרור של הקורא.
כאמור, האתגר של רסטרפו לא היה לחמוק מהסכנה שתיאר וידאל. אתגרה האמיתי נבע מבחירתה בקיצוניות ובמלודרמה, שמהן קצרה הדרך ליצירה זולה וסנסציונית מסוג הטלנובלה הדרום-אמריקאית. אלא שרסטרפו הרבה יותר מדי מוכשרת וחריפה מכדי ליפול במלכודת הזאת: "טירוף" אמנם מסעיר ומותח כמו טלנובלה, אך גם פיוטי, חכם וחדשני מבחינה אמנותית. זהו ספר שהעונג העצום שהוא מסב לך אינו מלווה ברגשי אשם, אלא דווקא בקנאה: הלוואי שגם אצלנו היו כותבים כך.
 
טירוף, מאת לאורה רסטרפו, מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 287 עמודים, מחיר מומלץ: 89 שקל
 
 
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On נובמבר 28, 2008 at 11:09 pm

    מאוד אהבתי את המאמר. ושאלה: האם ה"אזהרה" של הנרי ג'ימס עדיין תופסת בימינו? אחרי "לוליטה" למשל… שם הגיבור בהחלט לא שפוי, ובטח לא
    מוסרי. וישנן כמובן עוד דוגמאות…

    האם אנחנו מזדהים רק עם גיבורים "טובים" או שיש לנו גם סוג מסוים של קטרזיס מגיבורים " רעים"?
    בקולנוע יש המון דוגמאות לזה, מ," נהג מונית" עד " הסנדק"
    בתודה,
    דפנה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: