הוצאת הקיבוץ המאוחד

כבר 20 שנה אני עוקב אחר כתיבתו של אסף ענברי, המסאי הבולט בישראל. כרבים אחרים התפעלתי תמיד מהיקף הידע שלו, מהאינטליגנציה החריפה, מעומק הטיעונים, ממקוריותם ומבהירותם. לכן כששמעתי שענברי מוציא רומן, התמלאתי ציפייה חרדה: האם יצליח לבצע את המעבר מן המסה העיונית אל הרומן? האם יעלה בידו לצקת את מעלותיו לדפוסים אמנותיים, או שמא דווקא כישרונו כמסאי יהיה לו לרועץ, ומה שהיה משכנע ומרתק במאמר יהיה יבש ומלאכותי ברומן?
 
ענברי, 40, יליד אפיקים, חיבר במשך עשר השנים האחרונות את "הביתה", רומן המתעד את חייו ומותו של הקיבוץ בו גדל. במה שנראה כהערה המכוונת גם אל עצמו, הוא מצטט שם את הצייר ליאו רוט, אחד ממקימי הקיבוץ: "אמן נולד עם זיכרונות וחוויות של אבות אבותיו מדורי דורות. מורשת זו עושה אותו להם לפֶה. מעשי ידיו מודרכים על ידי כוחות~על שאין הוא שליט עליהם".
 
אף שכמעט כולנו לא גדלנו בקיבוץ, ה"הביתה" שענברי כותב עליו הוא במידה מסוימת ה"הביתה" של רבים מאיתנו. גם מי שהוריו עלו אחרי קום המדינה והתיישבו בערים, גדל על המיתוס החלוצי של המתיישבים שהפריחו את השממה ולמד להזדהות איתם לא פחות _ ואולי יותר _ מאשר עם הורי הוריו האמיתיים: ניצולי השואה, המזרחים, הפליטים, הבורגנים או הלא ציונים.
 
המיתוס הזה ספג בעשורים האחרונים כל כך הרבה ביקורת, שעצם סיפורו שוב הוא בגדר מעשה חתרנות. קל לשכוח שאת הביקורתיות לא המציאו הפוסט ציונים, ושגם אותה ירשנו מאותם אבות מייסדים בני העלייה השנייה והשלישית. לכן, בצדק בחר ענברי להתחיל את סיפורו במהפכה הקומוניסטית. צעירים יהודים רבים, בנים למשפחות מתבוללות, נקלעו אז למערבולת של קומוניזם, לאומיות, אנטישמיות וגלות. הם התלבטו בין כל מיני נחמות ופתרונות: סוציאליזם, נצרות, תיאוסופיה ועוד. חלקם הקטן בחר בציונות, ונסע לארץ ישראל למצוא תיקון לנפשו ולעמו ולברוא אדם חדש.
 
הרבה דברי הבל נכתבו על הכישלון שהיה גלום, כביכול, בפרויקט הזה מתחילתו, מכיוון שמשתתפיו לא הביאו בחשבון את טבע האדם. אלא שלאדם אין טבע קבוע ומוגדר מראש; בני האדם שונים זה מזה, ובוודאי שהם משתנים במשך ההיסטוריה. את גבולות ההשתנות קובעים גם האנשים עצמם, ולא רק מגבלות קשיחות שמכתיבים ההיסטוריה והטבע.
 
אחרי הכל, ההיסטוריה והטבע עצמם נכנעו לא מעט לאותם חלוצים, כפי שמתואר בחלקים הראשונים של "הביתה". במקום חיים של גלות ופסיביות, קיבלו כמה אלפי צעירים את האחריות על חייהם, התגברו על תנאים פיזיים קשים והפריחו את השממה (סליחה על הביטוי). זה לא רק סיפור על העלייה השלישית: זהו סיפור אנושי שאין כללי ממנו וגילו כגיל האדם.
 
כדי לעשות זאת, נדרשה הקרבה רבה. ענברי מתאר כיצד התקיימו בני הקיבוץ הראשונים על עדשים בלבד, ישנו באוהלים, סבלו ומתו ממחלות שאפילו את שמותיהן לא ידעו. איש לא יכול היה להצליח בכך לבדו, והוויתור על הפרטיות היה מוחלט: אלבומי התמונות המשפחתיים והמכתבים שקיבל כל חבר היו משותפים, הרכוש היה משותף, סודות נאסרו, הבגדים היו משותפים לכולם, הלינה היתה משותפת (גם של המבוגרים), שמות הילדים נבחרו בוועדה, והבן הראשון שנולד נחשב לבן הבכור של הקבוצה. האם הם הגזימו? בוודאי. האם כדי לעשות דברים גדולים צריך להגזים? כמעט תמיד.
 
היום מדברים על הזכות לפרטיות, אבל מקימי אפיקים חשו כי "ההיסטוריה צריכה אותנו כאן". אין זה השינוי היחיד שענברי מתעד. הוא מתאר את תהליך ההפרטה וההתברגנות: את המעבר מהשיתופיות הגמורה לתלושי הקנייה ולתקציב האישי, את גלי העזיבה, את פתיחת חדר האוכל לילדים שעד אז הופרדו כמעט לחלוטין מהוריהם. ואולם בעוד הוא מקדיש ל~50 השנים הראשונות, הסוציאליסטיות וההרואיות, כ~230 עמודים, הוא מתאר את 40 השנים הבאות, ממלחמת ששת הימים ועד ימינו, בפחות מ~50 עמודים. נאום ההתקפה של הרב שך על בני הקיבוצים, אוכלי השפנים והחזירים, עוזבי הקיבוצים שהתראיינו על ילדותם האיומה כביכול, סגירת העיתונים "דבר" ו"על המשמר", קליטת פועלים זרים בחקלאות _ כל אלה זוכים אצלו לאזכורים חטופים למדי, משל קשה לו להתבונן בתהליך הגסיסה של בית גידולו והוא לוחץ על כפתור ה~Fast Forward.
 
האם זה משום שענברי סבור כי הכישלון אכן היה בלתי נמנע, ומיותר להתעכב עליו? האם מדובר בכלל בכישלון פשוטו כמשמעו, או במבצע כביר שהיה טוב לזמנו ופשוט עבר את ההתאמות ההכרחיות לרוח הזמן? ענברי ממעט מאוד בפרשנויות, בשבחים או בדברי ביקורת. כבן קיבוץ הוא גדל על אידיאולוגיה של מעשים, וכתיבתו היא כתיבה של מעשים.
 
"שיר ערש אחד לא שרנו לילדינו, ואחר כך אנחנו מתפלאים שהם גדלים יבשים, חסרי רגש, שתקנים?" הוא כותב. אלא שבדרך פלא, למרות כתיבתו המעשית והקונקרטית, מרובת ההתרחשויות ומעוטת הפאתוס, מצליח ענברי לרגש עד מאוד. אוזניו, שאולי לא קלטו מספיק שירי ערש, נותרו רגישות וקשובות דיין ליופי, לגבורה ולעצב שבסיפור הקיבוצי והאנושי.
 
דווקא עיסוקו המסאי והעיתונאי טיהר את לבו לעבודת התיעוד של כל אלה באמת: בלא הגזמה או חנופה, מתוך חתירה לאותה שקיפות המקובלת בטיעון המסאי או בשמי הקיץ שמעל אפיקים לחוף הכנרת. אם יש זיקה בין השקיפות הזאת לפשטות טבעית, לשלמות פנימית ולאושר, הרי שניתן לומר על ענברי את הדברים שהוא כתב בספרו על הצייר ליאו רוט: "אמן מאושר הוא אמן שהגיע הביתה, אל עצמו".

"הביתה", מאת אסף ענברי. הוצאת ידיעות אחרונות. 276 עמ'. מחיר מומלץ: 88 שקל.
 
 
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יובל  On יוני 17, 2009 at 3:40 pm

    שיצא לי לקרוא השנה. ספר מבריק.

  • שלומי  On יוני 17, 2009 at 10:06 pm

    למעלה כתוב ספר בשבוע, אז בבקשה ספר בשבוע ולא כל חצי שנה, רוצים יותר טקסטים שלך

    תודה רבה

  • אסתי  On יוני 17, 2009 at 10:23 pm

    אני עדיין בעיצומו של הספר, אגב. .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: