אל אל ישמעאל

                
"קיראו לי ישמעאל. לפני כמה שנים – לא משנה כמה בדיוק – מאחר שארנקי היה ריק מכסף פחות או יותר, ודבר בחוף לא עניין אותי במיוחד, חשבתי שאפליג מעט ואראה את חלקו המימי של העולם. זו דרכי לגרש את המרה השחורה ולהסדיר את מחזור הדם. בכל פעם שאני מגלה כי חיוכי מריר; בכל פעם שמשתלט על נשמתי נובמבר לח וגשום; בכל פעם שאני מתעכב ללא משים מול חנויות לממכר ארונות מתים, ומצטרף לזנבה של כל לוויה הנקרית בדרכי; ובפרט בכל פעם שיצר הרע משתלט עלי כדי כך שאני זקוק לעמוד שדרה מוסרי איתן שימנע בעדי מלצאת אל הרחוב בכוונה להעיף בשיטתיות מגבעות מעל ראשי חובשיהן –  או אז אני מבין שהגיעה העת לצאת אל הים".

            ישמעאל מצטרף לספינה בראשות קברניט בעל רגל משנהב בשם אחאב. באופן רשמי, מטרת המסע היא ציד לווייתנים, אך למעשה אחאב מעוניין להרוג לווייתן אחד ומיוחד: את מובי דיק, שקטע את רגלו במפגש הקודם ביניהם. מובי דיק הוא לוויתן קטלני, ששמו נודע לשמצה בקרב כל יורדי הים. ההתגרות בו משולה להתגרות במוות. כך מרגיש גם החובל הראשון בספינה, סטארבק, אדם מצפוני וירא שמים המתנגד לאובססיה המסוכנת של אחאב, אך מתקשה לגייס את האומץ להתנגד לו.

הישועה לא באה גם משאר הקצינים בספינה. החובל השני, סטאב, הוא טיפוס אדיש וקל דעת ואילו על החובל השלישי, פלאסק, נכתב כי "בינוניותו חסרת מעצורים". בין שאר המלחים על הסיפון ניתן למצוא עובדי אלילים, קניבלים, מטורפים, עניים מרודים, מוכי גורל ושטופים באמונות טפלות. אכן, כפי שקובע ישמעאל, "דעת כולנו משובשת, וזקוקים אנו נואשות לתיקון".

            ישמעאל עצמו, כנרמז בפתיחה, הוא בעל מוח רחב אופקים ולב אלים ובלתי נשלט. הוא חושב באופן יצירתי ועצמאי ומתבטא בשפה נועזת, נרגשת ונשגבת. בצדק הוא מעיד על עצמו, כי נטבע בחותמו המתוק והפראי של הטבע, ובים הנידח נשכחו ממנו כל זיכרונות התרבות האומללים והמסולפים.

            במחצית הראשונה של המאה ה-19, זמן התרחשותו וכתיבתו של "מובי דיק", הטכנולוגיה לא היתה משוכללת דיה להפריד בין האדם לטבע או בין האדם לעצמו. המלחים נאלצו אז להילחם בלווייתנים העצומים כמעט במו ידיהם ולהתקיים בתנאים פיסיים קשים ביותר, ללא חשמל או מותרות אחרים. עניין זה יכול להסביר את האיכות הקדמונית שקיימת ב"מובי דיק", איכות שכמעט אי אפשר למצוא ביצירות בנות זמננו.

ציד הלווייתנים הוא דוגמה מובהקת למאבקו של האדם באיתני הטבע. אבל כמו בכל רומן, מה שמעניין באמת הוא מאבקו של האדם בטבעו שלו. ב"מובי דיק", מאבק זה מסתיים בכישלון: אחאב אינו מצליח להתגבר על תאוות הנקם שלו, סטארבק אינו מצליח להחניק את פחדו, סטאב אינו יוצא מאדישותו ופלאסק אינו מתעלה מעל בינוניותו. גרועים מהם המלחים הפשוטים בספינה: למרות המגוון האנושי שהם מהווים, מניחים המלחים לאחאב להתיכם לגוש מונוליטי המתקדם בעקביות לעבר לסתו הפעורה של מובי דיק. לא נמצא בהם אפילו אחד שמקיים את דרשתו של האב מייפל על יונה הנביא, המובאת בתחילת הספר: איש מהם אינו מצליח למצוא את האושר העילאי והפנימי – השייך למי שיכול לעמוד תמיד על שלו כנגד שועי הארץ ומנהיגיה (אחאב), אושר שהוא מנת חלקו של מי שאינו מוותר על האמת.

תחת זאת, אנשי הספינה מתמידים במסלולם ההתאבדותי אל מובי דיק. הלווייתן העצום והאכזר מסמל כאן את החיים והמוות, את אלוהים והשטן, וגם את העולם, הרוע, העוצמה, השנאה, הסגידה לאל, הכפירה באל וגם את האדם.

בעולמו של הרומן הזה, הכל טעון משמעות וספוג בסמליות – אבל לא במובן הספרותי המלאכותי והמעיק, אלא באופן טבעי ושקוף, כפי שקורה לעתים בחיים הממשיים. האירועים, המראות והחפצים ב"מובי דיק" עומדים בפני עצמם, והמשמעויות מולחמות אליהם לבלי הפרד. בעיני ישמעאל, ובכך מתבטאת דתיותו, משמעות כלשהי חבויה בכל הדברים, שאחרת אין כמעט ערך לשום דבר. אחאב, לעומתו, מסרב לראות משמעות מעבר לתופעות הנגלות – וזהו ביטוי לכפירתו.

אלא שבניגוד לכופר המצוי, לאחאב האמיץ והנחוש יש מטרה ברורה המספקת תכלית לחייו. פעמים אתה מקנא בו על כך; פעמים אתה נרתע משיגעונו ומתלותו המוחלטת בדבר חיצוני לו. כך או אחרת, אחאב הוא דמות גדולה מהחיים, ו"מובי דיק" הוא ספר גדול מהחיים – בעל ממדים תנ"כיים, מיתולוגיים ושקספיריים (שלושה מקורות שהרומן מרבה להישען עליהם).

מלוויל היה מודע היטב להיקפו של הספר, ואף כתב מפי ישמעאל: "אני משתוקק להיטלטל אל ההרפתקה הזאת תחת משא המלים החשובות ביותר שבמילון… כזו היא, וכה מעצימה, סגולתו של נושא גדול ומרחיב דעת! אנו מרחיבים אותנו לממדיו. כדי לכתוב ספר כביר, עליך לבחור בנושא כביר. אין שום אפשרות לכתוב כרך גדול ונצחי על אודות הפשפש, אף שרבים ניסו זאת".


ובאמת, רוב הספרים נראים כפשפשים בהשוואה לרומן הלווייתני הזה, שהוא גם הספר האהוב עלי ביותר. זהו ספר שקדושה והרפתקה, תשוקה וכפירה מתמזגים בו לכדי שלמות בלתי נשכחת; ספר שבכוח מילותיו השמימיות לסלק מן הנשמה גם את הלח והגשום שבחודשי נובמבר.
 
מובי דיק, מאת הרמן מלוויל, מאנגלית: גרשון גירון, הוצאת ידיעות ספרים, אחרית דבר: וולטר אי. בזנסון, 653 עמודים, מחיר מומלץ: 98 שקל
 
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרור  On יולי 5, 2009 at 9:37 am

    התחלתי לקרוא את הספר לפני זמן מה, אבל דווקא בתרגום הישן ביותר (עליו המליצו לי). מה דעתך באשר לתרגומיי הספר, ופרט לזה החדש?

    אני מודה שבתרגום הישן יש משהו ארכאי, אבל גם לארכאיות יש יתרונות. ולרוב נדמה לי שזה קולע יותר לרוח הספר המקורי.

    מה דעתך?

  • טל  On יולי 5, 2009 at 2:58 pm

    הספר בתרגום החדש נפתח דווקא במשפט "קוראים לי ישמעאל", ולא "קיראו לי ישמעאל", כפי שתרגם אהרון אמיר וכפי שקרוב יותר למקור.

    הנקודה הקטנה הזאת עוררה הרבה ביקורת ומחלוקת ודווקא מעליה דילגת…

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: