מודדים את העולם

"מודדים את העולם" החזיר לי את האמון ברשימות רבי המכר. בגרמניה הוא כיכב 35 שבועות ברציפות בראש הרשימות האלה ומכר כ־1.5 מיליון עותקים; הוא תורגם ליותר מ~40 שפות והיה לרב מכר בינלאומי ענקי, שני רק ל"שם הצופן: מבצר דיגיטלי" שיצא באותה תקופה. אלא שבניגוד לספרו של דן בראון, "מודדים את העולם" הוא יצירה רצינית, חכמה ועמוקה.

דניאל קלמן היה רק בן 30 כשיצא ספרו לאור, וכבר הפך – בשנתיים שחלפו מאז – לסלבריטאי בעולם התרבות, די בדומה לשני גיבוריו: נסיך המתמטיקה פרידריך גאוס (1777_1855) ומגלה הארצות אלכסנדר פון הומבולדט (1769_1859).

הסיאנס, האלכימיה, רוחות הרפאים, האמונות התפלות והשדים הוציאו אז, באירופה של הנאורות, את נשימותיהם האחרונות. בזה אחר זה ניגפו מפני אויבם הגדול והבלתי מנוצח – המדע. גאוס והומבולדט היו שניים מהמצביאים הגדולים בקרב הזה. גאוס, המתמטיקאי, הפיזיקאי והאסטרונום, כמעט לא זז משולחן הכתיבה שלו; הומבולדט הרחיק עד אמריקה הלטינית וגילה חבלי ארץ שלא נודעו לפניו, תוך שהוא מתגבר על יתושים, קניבלים, יגוארים, אוויר דליל ועוד שלל סכנות שקשה למנותן.

דווקא גאוס, שמוצאו ממשפחה בורה וענייה, היה המפונק והעצל מבין השניים. שכלו החריף גרם לו לבוז לסביבתו ולתעב את אשתו השנייה ואת ילדיו – שהיו בעיניו טיפשים חסרי תקנה; הומבולדט, לעומתו, שגדל במשפחת אצולה וזכה לחינוך הטוב ביותר שתקופתו הציעה, היה הומניסט בנשמתו ונלחם לביטול העבדות.

גיבורי הספר פעלו בתקופה שבה המדע המודרני והדמוקרטיה האירופית עשו את צעדיהם הראשונים והדרמטיים. הם נאלצו להתגבר על קשיים שכיום אינם מוכרים כמעט לאדם המודרני _ מכאבי שיניים בלתי נסבלים, דרך היעדר חירות פוליטית ועד מחסור בכלי מדידה אמינים (שהיה עליהם להמציאם). ואולם זה גם מה שהפך את מאבקם של גאוס והומבולדט להרואי, שהרי רק תקופה קשה מייצרת אנשים גדולים.

קלמן מתחיל את הספר בתיאור הפגישה היחידה בין גאוס להומבולדט, בשנת 1828, כששניהם היו בשנות ה־50 שלהם, ועיקר פועליהם מאחוריהם. משם הוא חוזר לאחור ומתאר בצורה כרונולוגית את מסלול חייהם של צמד הגאונים _ מהילדות עד הזקנה.

למרות הניגודים ביניהם, את השניים איחדו תשוקה בלתי מתפשרת לידע וכן העיסוק במדידות: גאוס נאלץ לעסוק לפרנסתו במדידות שטחים בגרמניה והומבולדט מדד את הנהרות וההרים באמריקה הלטינית. המדידות, שאליהן מתייחס גם שמו של הספר, הן עניין שחשיבותו חורגת מעבר לעצמו. לא מדובר רק במיפוי טכני של הקרקע אלא בתמצית הפנטזיה לשליטה בטבע ובעולם באמצעות ידע ומדידה.

הכוח המניע את הומבולדט הוא התשוקה לדובב את הטבע, ובכך גם להכניעו ולנצלו לטובת האדם. כדי לדובב את הטבע יש להאמין _ כדברי גלילאו _ שהטבע מדבר בשפת המתמטיקה. אלא שהטבע אינו מדבר: האדם הוא זה שמדבר, והמתמטיקה, ככל שפה, היא יצירה אנושית. גאוס הציניקן מבין את העניין הזה ודוחה בבוז את קביעתו של קאנט, שלפיה השכל כופה את חוקיו על העולם. בעיני גאוס, חוקי הטבע הם העריצים היחידים ובני האדם כפופים להם. הוא שואף לבסס את ההכרחיות הזאת בחקירותיו ולבטל בכך את המקריות שאינה אלא שם נרדף לבורותו של האדם. הבעיה היא שבמקום שיש הכרחיות אין חירות, וכך מושמת שאיפתו של הומבולדט לאל.

קלמן מלביש את הדרמה האינטלקטואלית הזאת במחלצות של עלילה מרתקת, באופן שהרעיונות צומחים באופן כמעט בלתי מורגש מתוך המעשים והאירועים, והמתח של הסיפור נשמר. אבל אי אפשר שלא לקרוא את קורות חייהם ותגליותיהם של גאוס והומבולדט שלא דרך עיניה של המאה ה~21. שכן, כפי שידוע לנו היום בעזרת הוגים כמו מקס ובר, מרטין היידגר ומישל פוקו, העלמת הבלתי ידוע שבטבע היתה כרוכה גם בהכחדת המסתורין והפיוט שבחיינו; הגברת השליטה במשאבי הטבע לא רק שיפרה את רווחתו החומרית של האדם אלא גם פגעה באיכות הסביבה ורוששה את כדור הארץ בצורה שמסכנת אותו ואותנו; וההמצאות הטכנולוגיות הרבות לא תמיד הביאו להרחבת החירות האנושית, כפי שקיווה הומבולדט, אלא דווקא סייעו לרשויות השלטון להיטיב לפקח על נתיניהן ולהכפיפם למשטר (בסוף הספר מבין גם הומבולדט שהמצאתה הקרבה של המצלמה תקל על המשטרה ללכוד את מתנגדי השלטון).

קלמן, בניגוד לגיבוריו, יודע היטב שאלימות וציביליזציה יכולות לדור בכפיפה אחת. הוא לועג להומבולדט שסירב להאמין כי האצטקים היו מסוגלים לקיים טקסים שבהם הוקרבו רבבות בני אדם בנימוק ש"הטבע לא היה מרשה זאת". שכן, כמו המדע והטכנולוגיה גם הטבע אדיש לכאביו של האדם ולערכי המוסר שלו.

אנו, שחיים במאה ה~21 ומודעים מאוד לפיצול בין האדם לטבע ולניכור שהביאה איתה הטכנולוגיה, צמאים לסיפורים מן התקופה שקדמה לקרע הזה. זוהי אחת הסיבות להצלחתו של קלמן (וגם, אם חושבים על זה, לזו של דן בראון). שכן, כפי שציין גאוס בעצמו, מוצאו של המדע מן המאגיה, ולעולם לא ישתחרר ממנה לחלוטין.

אכן, לידתה של הסקרנות המדעית בסקרנותם של הילד והאדם הקדמון המבקשים להבין את העולם ולהתגבר על פחדיהם. ולמרות כל האכזבות שידענו מאז, נראה שאיננו רוצים ואיננו יכולים להשליך מאחורינו את האשליה היפה של הנאורות, שלפיה הידע יביא לנו גאולה מכבלינו, משמעות לחיינו ונחמה על מותנו.

"מודדים את העולם", מאת דניאל קלמן. מגרמנית: יפתח הלרמן~כרמל ועדינה שטרן. עריכת תרגום: חנן אלשטיין. הוצאת ספרי עליית הגג. 239 עמ'. 88 שקל.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: