כמה חבל שצריך לעבוד

            יש נושא אחד שהספרות העברית מזניחה כמעט לגמרי, על אף שאין חשוב ממנו.

אני מתכוון לעולם העבודה והכסף, העולם שרובנו מבלים בו לפחות תשע שעות ביום. בעיני סופרינו המהוללים אין הוא ראוי לכתיבה. סופרינו אלה אולי מגישים מועמדות לפרס ספיר, אבל מול המקלדת נראה להם הכסף כדבר ארצי מדי, בוודאי בהשוואה לנושאים שמימים כמו הנכבה, השואה, הזהות היהודית וקמילת איבר המין הזכרי.
המקום שמוקדש בספרות העברית למלחמת הקיום הכלכלית הוא זעיר (על הדעת עולה כמובן ברנר), אולי משום שהנושא נחשב לוולגרי או מלוכלך. הספרות העברית דומה לאותה שחקנית הוליוודית שאמרה פעם: "אני שונאת אנשים עניים – הם כל הזמן מדברים על כסף".

לא צריך להיתמם: כסף הוא באמת נושא קצת בעייתי, וקשה לצקת ממנו יצירה אמנותית נשגבת. אבל מה עם עולם העבודה? לכמה דמויות בספרות העברית יש מקצוע שבאמת מדברים עליו? בכמה יצירות עבריות מופיעה העבודה כגיבורה ראשית? להערכתי, קרוב לאפס.

דומה שסופרינו שבויים בקונצפציה אליטיסטית, שמאפיינת את התקופה שבה רוב הקוראים היו בני המעמד הגבוה שמיעטו לעבוד, קונצפציה לפיה ראוי לספרות לעסוק בתמות כמו אהבה, אמונה ומוות – אבל לא בענייני פרנסה. אלא שהזמנים השתנו, ורוב הקוראים העבריים הם אנשים עובדים שמשכימים מדי בוקר למשרד ומבלים בו את מיטב שעותיהם. קוראים אלה, שהעבודה ממלאת חלק כה גדול בעולמם, אינם מקבלים מהספרות העברית סיוע להבין את עצמם ואת חייהם. זה חבל, כי גם כך הולכת הספרות ומאבדת את הרלוונטיות שלה.

את החלל הזה ממלא ספר קטן וחכם שיצא עכשיו בהוצאת בבל, בשם "שלום לך עצלות", שנפתח בפסקה הבאה: " 'אל תעבדו לעולם', יעץ גי דבור, הפילוסוף הסיטואציוניסט. זו אמנם תוכנית נפלאה, אך קשה ליישום, בעיקר משום שרבים עובדים ועתידים לעבוד במסגרת מאורגנת… מטרת הספר הפרובוקטיבי הזה היא לגרום לכם לאבד את מוסר העבודה. הספר יסייע לכם להשתמש במקום העבודה שלכם לתועלתכם שלכם, בעוד שעד כה אתם שירתם אותו. הוא יסביר לכם מדוע האינטרס שלכם הוא לעבוד כמה שפחות".

"שלום לך עצלות" הוא אמנם ספר עיון, אך גישתו היא במובהק גישת הספרות היפה. הוא מתאר את העובד הממוצע כחיה מאולפת, ואת הדרמה של מקום העבודה כזו שבה מתנהל הקונפליקט הקלאסי בן היחיד לכלל, שמוכר לנו דווקא מאמנות הרומן. בעיקר הכוונה לדרך שבה מתואר הארגון (=החברה העסקית) כגוף שמטרתו לייצר צייתנות ופחד בקרב עובדיו, לעקור מהם כל ניצוץ של מחשבה עצמית, ספק, ביקורת ואינדיבידואליזם.
בדומה לספרות בדיונית, מטרתו של הספר הזה היא לסייע לקוראים להבין את העולם כפי שהוא באמת, ולא כפי שהוא מתיימר להיות. הוא חושף את הזיוף מאחורי כל מיני סיסמאות ארגוניות כגון "העובדים הם הקלף המנצח שלנו", "הרעיונות שלכם חשובים לנו", "אנו מטפחים סקרנות, ידע ויצירתיות", "אצלנו תוכלו להתנסות בהרפתקאות גדולות" וכו'.

בעיני, הפרק הטוב ביותר בספר הוא זה העוסק בשפה הארגונית, שמתוארת כז'רגון לא ברור, פסבדו-מדעי, שפה השואפת לטשטש את הסגנון האישי ולמחוק את קיומו של הפרט. כל תזכיר או הודעה בארגון, אסור שיסגירו את מחברם מכיוון ששיטת הכתיבה היא קולקטיבית: תפקיד הכותב הוא לייצר מלים שכבר נכתבו (כפי שהראה מיכאיל באחטין, עניין זה נכון  במידה מסוימת  גם לגבי סוגי כתיבה אחרים, כולל אמנותיים).

המחברת קורין מאייר מראה בצורה משכנעת, כי הארגון משחית את השפה. הוא מתייחס לדקדוק כאל דבר מיושן שעבר זמנו, מאבזר את עצמו במושגים טכניים ומינהליים, ובאופן כללי מתעלל במלים. השפה הארגונית רוויה קיצורים וראשי תיבות (חישבו על שמות המחלקות או התפקידים בחברה שבה אתם עובדים), מתובל באנגלית, בקלישאות ובסיסמאות שחוקות.

מאייר מתארת את העובדים כחיילים על לוח המשחק, שמוזהרים שלא לפתוח את הפה הגדול שלהם ומעדיפים להבליג בשקט ובנימוס במקום לחוות את דעתם האמיתית. במובן זה יש אולי מקום לגאווה ישראלית מסוימת. תרבותנו האגרסיבית, המאלתרת, הבלגניסטית, החצופה וחסרת הגבולות, על כל חסרונותיה, בכל זאת מאפשרת הרבה יותר חופש מאשר באירופה או בכל מקום אחר. אצלנו מקובל יותר לחלוק על הבוס, להתווכח ולהראות יצירתיות שאינה תמיד מוגבלת בצורך להגיש מראש טפסים בשלושה העתקים. למרות חוסר השוויון הפראי, אצלנו המסורת הפיאודלית וההיררכית אינה מוטמעת כה עמוק במסורת כמו באירופה, ואפילו העובדה שלרוב מקומות העבודה לא חייבים להופיע בעניבה מסמלת ומאפשרת יותר חירות.

מאייר מיטיבה לתאר את שגרת המטלות החוזרות ונשנות בעבודה, שאינן דורשות יצירתיות או מיומנות אינטלקטואלית כלשהי. היא עומדת בצדק על העובדה שבמציאות החינוכית-אקדמית המודרנית, רובנו רכשנו כישורי-יתר בהשוואה למה שנדרש מאתנו במשרד. היא עוקצת בצדק את הטיפוסים המאוסים הידועים בשם מאמנים-אישיים או יועצים-ארגוניים, שכישרונם היחיד הוא לערוך מצגות יפות ולומר את המובן מאליו.

בספר השנון והמנומק היטב הזה יש אמנם ליקוי אחד: אי  ההכרה בכך שרבים מהארגונים הגדולים מייצרים דברים דרושים באמת, מביטחון ועד חלב, וכי כדי לנהלם ביעילות כנראה צריך לרסן במידה מסוימת את האינדיבידואליות ואת השאיפה לחופש של כל עובד. זוהי אכן דילמה לא פשוטה, ובהמשך לפתיחתה של רשימה זו אני מבקש להטילה לפתחם של סופרינו. אנא מכם, הרימו את הכפפה.
 
שלום לך עצלות מאת קורין מאייר, מצרפתית: קלוד אבירם, הוצאת בבל, 112 עמודים, מחיר מומלץ: 78 שקל
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורה  On דצמבר 2, 2009 at 12:44 pm

    נשמע מעניין מאוד- באמת נראה לי כמו נושא שלא טופל בצורה כל כך ישירה מההיבט הספרותי.האם הוא הומוריסטי? (נראה לי מתבקש)

  • יעל  On דצמבר 3, 2009 at 1:42 pm

    "מטרת הספר הוא לגרום לך לאבד את מוסר העבודה"? נו, במקרים רבים שאני רואה, המטרה הושגה מזמן גם ללא עזרתו של הספר. בכל זאת, גובה המשכורת במקרים מסויימים דואג לכך בעצמו…
    ואכן מוזר שאין יותר ספרים בעברית בנושא. האומנם סופרים לא נדרשו מעולם לפקוד את המשרד בין 9 ל-6, לא כולל שעה וחצי של פקקי תנועה? אם כך אני בג'וב הלא נכון.

  • שרון רז  On דצמבר 3, 2009 at 4:24 pm

    פוסט מעניין, ספר מסקרן, שמתי כבר עין עליו
    באמת לא מקדישים לכך מי יודע מה בספרות, לנושא הקיומי כלכלי כספי של עבודה, ואגב, נראה לי באמת שסופרים, במיוחד המצליחים ואלו שלא חיים בארץ, הם באמת סוג של יצורים שלא ממש עובדים, לא ממש

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: