לו הייתי רוטשילד

 

"איי, שתיכנס הרוח באבי אביו של הכסף" (טֶבֶיה החולב).

באחרונה כתבתי כאן על בעיה מבנית בספרות: מי שעני באמת, בדרך כלל אין לו זמן לכתוב. לפיכך, מעטים יחסית הספרים שמתארים את העוני מבפנים ושנכתבו על ידי מי שהכיר את הבעיה על בשרו.

אחד המעטים האלה הוא שלום עליכם. "טביה החולב" שלו הוא אוסף מכתבים ששלח לו כביכול יהודי המפרנס בדוחק את בנותיו ממכירת מוצרי חלב לעשירים. בנותיו של טביה מסיבות לו דאגות רבות: אחת מתחתנת עם עני מרוד, אחרת מתחתנת עם גוי, שלישית מתחתנת עם בוּר עשיר שמסתבך עם החוק ויורד מנכסיו, רביעית נישאת לאידיאליסט מרקסיסטי שנאסר ומוגלה על ידי השלטונות, ואחרת סתם נזרקת על ידי פלייבוי יהודי עשיר ומתאבדת בטביעה. ברקע, אם זה לא מספיק, משתוללים פוגרומים, גירושים ועלילות דם.

על סמך סיפורים אלה, שחוברו בשנים 1895_1916, נכתב המחזמר המצליח "כנר על הגג". טביה הנודד, העני, המגורש, נתפס בדורות ובמקומות רבים כסמל לגורל העם היהודי, להשפלה, אך גם ליופי ולתמימות שבחיי הגולה.
חשוב לזכור: פרט לאנטישמיות, המאבק המרכזי של יהודי הגולה היה מאבק הקיום הכלכלי. כפי שאפשר ללמוד גם מ"היהודי הנודד הגיע", הספר התיעודי המעולה של העיתונאי אלבר לונדר שיצא לאור ב~1930 ותורגם אשתקד על ידי הוצאת נהר, חלקים נרחבים ביהדות הגולה חיו בעוני מנוול ובבורות, חשופים לקור ולרעב, גגות בקתותיהם דולפים וקיבותיהם ריקות. לכן, משעשע כל כך היה לקרוא לא מזמן ראיון עם עורך הדין החרדי יעקב וינרוט, שמאשים את החברה החילונית הישראלית באטימות ובזניחת החלש, וקורא למדינה לאמץ "ערכים יהודיים". ספריהם של לונדר ושלום עליכם מיטיבים לתאר את המציאות החברתית והכלכלית המחפירה שנוצרה כתוצאה מציות לאותם ערכים "יהודיים", בעיקר בתקופה שבה לא היה מגזר חילוני משכיל ועובד שתומך בשיגיונות האלה (ובתמורה עוד מואשם שהוא זונח את החלשים).

או כפי שטביה עצמו מיטיב לנסח זאת, "מה יוצא לי מהמדרש כשיש לנו בת שצריך להשיא אותה?". טביה, היהודי הפשוט והפיקח, אינו נופל בפח שטומנים לו רבנים וגבירים המנסים לנחמו על דלותו. "איך אתם אומרים נאה עניותא לישראל _ אלוהים בעצמו שונא את הקבצן; והא ראיה _ אילו אלוהים היה אוהב את הקבצן, הרי הוא לא היה קבצן".

הייתכן שמנהיגי הקהילה, הרבנים והתלמידים החכמים, כאז כן היום, נושאים בחלק מן האחריות לעוני שממנו סובל הציבור שלהם? האם ההסתגרות מפני העולם החיצוני, מפני חוכמות כלליות ופרקטיות, השקעת עיקר המרץ בלימודי גמרא בלתי יצרניים, העידוד להביא ילדים רבים לעולם, ועוד ערכים "יהודיים" שכאלה, יצרו גם עוני? האם הדת _ במקרה זה, הדת היהודית _ אינה נלחמת בעוני כפי שווינרוט מנסה להציג אותה, אלא דווקא ניזונה מן הדלות? האם כאשר שוברים את גאוותו של האדם, יוצרים בו תלות ומחזיקים אותו בעוניו, אין הוא נוטה עוד לפנות לאל? האם, בפשטות, העוני הוא אינטרס רבני? דבריו של טביה החולב, כאשר הוא מאבד את רכושו המועט, מרמזים כי התשובה לכך חיובית: "כל התקווה שלנו עכשיו היא רק שאלוהים יעשה נס והמשיח יופיע".

אבל המשיח, כמובן, אינו מופיע. טביה נאלץ להתמודד לבדו עם האסונות שניחתים עליו, והוא עושה זאת בחן ובהומור שכבשו מיליוני קוראים וצופים. קסמו של טביה נעוץ במידה רבה בלשונו, אותה יידיש מיתולוגית של שלום עליכם שהרבו לכתוב על ערמומיותה הממזרית ועל חמימותה, ושאדגים פה במשפטים ספורים: "שככה ייתן לי אלוהים חלק המאה ממה שאני מאחל לך!… הסתובבתי אז ממש בלי ראש!… ברחל בתך הקטינה… לסוס יש ארבע רגליים ואפילו הוא מועד, ועל אחת כמה וכמה בנאדם שיש לו לשון אחת… כל מקום שיש לי אויב ושיש לך אויב, שנזכה שנינו לראות אותו במלבוש כזה של מנחם~מנדל (העני המרוד; א"ג)… והפנים _ אבינו שבשמים, יפים מהם קוברים באדמה".
אפילו במילה בודדה, כמו "גוטניו", שם חיבה לאל (מילולית: אלוהים קטן, מין אלוהימ'לה), אפשר לראות את האינטימיות החתרנית שיש ביידיש. בזכות הברקות כאלה לא מתה היידיש, והיא ממשיכה להשפיע על העברית העדכנית ביותר. כך, למשל, כאשר אומר טביה "את הקיבה אי אפשר לסתום במילים", קשה שלא לשמוע את הביטוי העכשווי "מילים כמו חול _ ואין מה לאכול".

לא רק לשונו של הספר, אלא גם המציאות והקושי שהוא מציג, נותרו רלוונטיים וחיוניים. ההבדל בין עוני לעושר בתקופה המתוארת בספר היה אז גדול יותר מאשר כיום (מפני שהעניים סבלו מרעב ממש), אבל גם קטן יותר (שכן אז _ וכאן דווקא צודקים וינרוט וחבריו _ ניצב הכסף מבחינה ערכית במקום נמוך יותר מאשר בימינו, אחרי ערכים כמו משפחה ולימוד תורה).

בניגוד לרבים מסופרינו העכשוויים, שלום עליכם, שהפסיד את כל הונו בבורסה, לא התבייש לכתוב על כסף. הוא עשה זאת בלא פאתוס או וולגריות, אלא בהומור נהדר ובביקורת על אורח החיים של תקופתו, ביקורת שגם לנו כדאי להקשיב לה.
 
"טביה החולב" מאת שלום עליכם. מיידיש: דן מירון. הוצאת כתר. 251 עמ'. מחיר מומלץ: 89 שקל.
 
 
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קורינה  On דצמבר 6, 2009 at 9:04 pm

    מתפנה לה הזמן שצורכים קניות, ארוחות ארוכות במסעדות, תורים בבנק, וכהנה.
    הרשימה ארוכה וכוללת אולי אפילו כתיבה לבלוג פה ושם.
    אם לא פה כי אז שם.

  • שי ס.  On דצמבר 7, 2009 at 5:09 pm

    זה לא שאני חובב היהדות כמוסר (אם יש בכלל דבר כזה) אבל ככל שזכור לי בשביס זינגר מתאר בהעבד סולידריות חברתית של יהודי הכפר, שהיו דתיים, בפדיון שבויים ועוד. אמנם אין פה עושר אדיר אבל בלי ספק חיים יותר אסתטיים מאשר של הפולנים שבכפר. לא רק הדת מנעה רווחה כלכלית בגולה אלא גם חסמים מבניים שנבעו מאנטישמיות.

    אגב אנקדוטה מעניינת על עוני וספרות שמעתי לא מזמן. ויקטור הוגו לא זכה רק בחיי נצח אחרי כתיבת "עלובי החיים" אלא גם במלגת לכל החיים שגרמה לו להתרכז רק בכתיבה.

  • דודי  On דצמבר 7, 2009 at 8:37 pm

    וינרוט טוען שערכים יהודיים כוללים עזרה לחלש. לא ברור לי איך בדיוק העובדה שהיה עוני רב בעיירות היהודיות במזרח אירופה שוללת טענה זו.

    לשם המחשה, נגיד שיטען מישהו כי בכפרי אפריקה יש סולידריות רבה ועזרה לזולת בעוניו. האם טענה זו נשללת ע"י העובדה, שאותם כפרים חיים בעוני רב?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: