הרוקי מורקמי רץ למרחקים ארוכים

הרוקי מורקמי היפאני הוא מהסופרים המתורגמים הנקראים והאהובים ביותר בישראל. הוא פרץ לתודעתנו באמצעות "יער נורבגי", הספר השני מפרי עטו שתורגם לעברית, והצליח לטלטל את רגשות הקוראים באמצעות טיפול עדין ומיומן בקשר טרגי בין שני צעירים דיכאוניים. בעקבות ההצלחה הזאת, תורגמו רבים מספריו לעברית, אך אני מצאתי שהם דלילים יותר מ"יער נורבגי", ובחלק מהמקרים אף התרשמתי שהם ספוגים באותנטיות מזויפת, עומק שטחי, מסתורין סתמי ויומרנות ניו אייג'ית ריקה (למשל, "ריקוד האדמה"). במקרים אחרים סברתי שהם דוגמה לרישול אמנותי, אולי תוצאה של יוהרה הבאה מהצלחה, עם שפע מופרז של עמודים וחוסר קוהרנטיות מתיש ("קורות הציפור המכנית").

אבל גם במירעו לא ניתן להכחיש כי למורקמי יש כישרון מיוחד לרתק את הקורא ולעצב משפטים זורמים וקריאים שמחליקים לתודעה כמו מים בגרון. סופר שמעורר רגשות כה עזים וסותרים מעורר מן הסתם סקרנות. ומאחר שבעברי רצתי למרחקים ארוכים (כיום אני מסתפק בשלושה קילומטרים עלובים), קל להבין מדוע ניגשתי לתרגום החדש של מורקמי בסקרנות.

"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" הוא ספרו האישי ביותר של מורקמי, כמעט אוטוביוגרפיה, או לפחות ממואר, שצירו העיקרי נסב סביב פעולת הריצה: זה כחצי יובל שמורקמי בן השישים רץ מרתון אחד מדי שנה, ובשנים האחרונות אף החל להשתתף בטריאתלונים.

הריצה מעניינת הן כשלעצמה והן כמטאפורה לחיים. בהקשר הזה, מלת המפתח היא קושי. כפי שהקושי הוא עצם מעצמם של החיים – כך הוא גם בשר מבשרה של הריצה למרחקים ארוכים; כפי שהקושי הוא גם מקור הטעם, הסיפוק, המשמעות ואפילו ההנאה בחיים – כך גם בריצה. לכן, אין להתפלא על כך שהריצה יכולה להיות מורה מצוינת שבכוחה ללמד על טיבו ומהותו של הקושי, כל קושי, וכן על הדרכים להתמודד עמו. המשפט היפה ביותר בספר, שמורקמי מודה ביושרתו כי שמע מרץ אחר, הוא זה: "הקושי הוא הכרחי, הסבל נתון לבחירה".

מעבר לאוניברסאליות של הריצה כמטאפורה לחיים בכלל, מורקמי מציג טיעון משכנע לגבי הזיקה העמוקה שלה לכתיבת רומנים. שתי הפעולות מציבות בפני האדם קשיים ואתגרים דומים, ודורשות ממנו להפגין יכולות ותכונות דומות. מורקמי מדרג את התכונות האלה כך: 1. כישרון, שהוא מולד, ולא ניתן ללמדו. 2. כושר ריכוז 3. כוח התמדה. בניגוד לכישרון, שתי התכונות האחרונות ניתנות לרכישה באמצעות תרגול.

"על רוב הדרכים לכתוב רומנים", הוא כותב, "למדתי באמצעות ריצה בכביש מדי בוקר". הריצה לימדה את מורקמי משמעת עצמית, ריכוז והתמדה. היא העמיקה את נטייתו הטבעית לשהות בבדידות, יכולת חיונית לסופר, והיא סייעה לו להבין מתי עליו לדחוף את עצמו ברגעי משבר ומתי מגיעה הנקודה שבה מוטב להרפות. 

כפי שהרומן מוצג אצל מורקמי כמְכַל שאמור לספוג אליו את אישיותו ולנקז לתוכו רעלנים שהצטברו בנפשו, כך גם הריצה היא בעיניו פעילות מדיטטיבית, שמטרתה לאפשר לו להגיע לרִיק, לאֶָיֶין את עצמו, בדומה לאידיאל הנשאף בחוכמות רבות מהמזרח הרחוק. כך, על אף שבמרוצי המרתון משתתפים רצים רבים, הריצה מבחינת מורקמי היא עניין פרטי לחלוטין: מה שמניע אותו הוא הרצון להתחרות בעצמו, לא בתוצאות שהשיגו אחרים. בדרך זו הוא שופט לטענתו גם את כתיבתו: בחשבון אחרון, מה שמעניין אותו הוא סטנדרט פנימי, סמוי מן העין, שקט אך ודאי, שהציב לעצמו – ולא נתוני מכירה או תגובות קוראים ומבקרים.

אפילו במקום היחיד בספר שמורקמי מדבר בו על קשר פורה עם הזולת, מדריכה ששיפרה את סגנון שחייתו לקראת הטריאתלון, הוא משבח אותה על כך שהתאמצה להתאים את עצמה לכישוריו ולמטרותיו הספציפיים, וידעה לסייע לו לזקק מעצמו את המיטב שבסגנון השחייה שכבר היה טבוע בו. מורקמי טוען, ובצדק, כי כך צריך לנהוג כל מורה שהוא, בכל תחום ועם כל תלמיד.

  הספר הזה מתאים אם כן לא רק לאנשים שמתעניינים בחייו של מורקמי, בריצה או בכתיבה, אלא גם למי שמתעניין בהתגברות על קשיים באשר הם, בפירותיה של ההתמדה ובאתגר המתמיד שטמון בהכרה עצמית ובשיפור עצמי. לשבחו של מורקמי ייאמר כי הוא נמנע ממיסיונריות, ואף מדגיש כי הריצה מתאימה רק לאנשים מסוימים, שיש להם נטייה טבעית לכך. הוא מבטל את ההתפעלות מכוח הרצון שמתגלה כביכול בריצתו, ומסביר כי כמעט כל פעולה מוצלחת היא תוצאה של זרימה עם נטיותינו הטבעיות, ולא הליכה נגדן. התובנות האלה נשמעות קצת ניו אייג'יות, אך בניגוד לספריו הפחות מוצלחים, מורקמי מביא אותן כאן בצורה משכנעת וצמודה לקרקע, שאותה הוא ממשיך למדוד באלפי צעדי ריצה כמעט מדי יום.

על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה, מאת הרוקי מורקמי, מיפאנית: עינת קופר, הוצאת כתר, 185 עמודים, מחיר מומלץ: 89 שקל

 

 

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רועי  On דצמבר 20, 2010 at 2:01 pm

    אבי, שמחתי מאוד לקבל היום תזכורת על פוסט חדש בבלוג. הגיע הזמן. זיקקת היטב כמה מחשבות שלי על מורקמי, שמושך ודוחה אותי בשנים האחרונות, לסירוגין. על הריצה, ברשותך, אוותר. יש לי פטור מהחובש הפלוגתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: