החופש הגדול (על החדש של ג'ונתן פרנזן)

באוגוסט יצא לאור בארה"ב Freedom"" מאת ג'ונתן פרנזן, מחברו של הרומן המהולל "התיקונים". אובמה כבר הספיק לקרוא אותו, אופרה ווינפרי בחרה בו למועדון הספרים שלה ו"טיים" עשה עליו כתבת שער. ביקשתי לברר על מה המהומה, וגיליתי שישראל מופיעה בספר בתפקיד קטן אך משמעותי

ענייני אהבה אילצו את ידידתי המשוררת לטוס לברוקלין. תודו ששמעתם על צרות גדולות מאלה. בשובה משם, אולי כדי לפצותי על היעדרה ואולי כדי לנחם אותי על שנתקעתי עוד קיץ בארץ אלימה ונידחת, היא הביאה לי עותק של הרומן החדש של ג'ונתן פרנזן, "Freedom.

כמו רבים אחרים, יצאתי מגדרי מהרומן "התיקונים" שהתפרסם ב-2001. כל כך התלהבתי ממנו, עד שהמלצתי עליו בחום לכל מכרי (וגם לאנשים זרים, שראו בכך סוג של הטרדה, ואפשר להבין אותם, אבל זה כבר סיפור אחר). אמנם הגיעה אלי שמועה כי אחת ההוצאות בישראל כבר עובדת על התרגום של Freedom, אבל מאחר שאני לא טוב בדחיית סיפוקים, הזדרזתי לקרוא את הספר.

ומה היתה רבה הפתעתי לגלות כי אחד הנושאים הנידונים בו, אמנם לא בעומק ניכר, הוא יהדות, וכי אפילו אותה ארץ אלימה ונידחת שממנה ביקשתי למצוא הפוגה בין דפי הרומן, כלומר ישראל, מוזכרת בו כמה וכמה פעמים, ודווקא בהקשרים שליליים.

אמריקה התאגידית נלחמת בעיראק

טקסט: בדומה למה שעשה ב"התיקונים", גם ב-Freedom מצליח פרנזן לתאר את הרגע ההיסטורי ולגבש אמירה רחבת היקף על מצבה של אמריקה דרך העיסוק בחייה של משפחה מתפוררת אחת. במקרה הזה מדובר בבני הזוג וולטר ופאטי ברגלונד, שהכירו בסוף שנות השבעים בקולג'. הדבק המפוקפק שחיבר ביניהם היה הערצתם המשותפת לחברו של וולטר, ריצ'רד כץ, מנהיג להקת רוק ציני, כריזמטי ורודף נשים.

וולטר האידיאליסט, האינטליגנטי אך גם האפרורי, התאהב בפאטי; ריצ'רד – באקט בלתי אופייני של נדיבות – דחה את חיזוריה כדי לפנות לו את המקום. פאטי, באופן מסקרן למדי, היתה כוכבת הכדורסל של הקולג'. הבחירה הזאת איפשרה לפרנזן להשיג את השילוב שהזכרתי בין האישי לחברתי, שכן חייו של הספורטאי מזמינים דיון בתחרותיות, עבודת צוות והישגיוּת אינדיבידואלית – סוגיות המעסיקות את החברה האמריקאית מיום היווסדה.

שנות הנישואים הראשונות של וולטר ופאטי היו נעימות למדי, והם גידלו שני ילדים מוצלחים: ג'סיקה וג'ואי. הבעיות התחילו כאשר ג'ואי בן ה-15, שבאופן מוזר הזכיר לאמו האוהבת דווקא את ריצ'רד, התחיל לשכב עם בתה של השכנה ההמונית. פאטי, התחרותית והרכושנית, ראתה בכך אקט של התרסה נגדה, ואפילו של בגידה. לאחר מכן, כשילדיה עזבו לקולג', היא הרגישה נטושה וחסרת תועלת, משום שעד אז הקדישה את כל זמנה לגידולם ולא יצאה לעבודה. אל החלל הזה נשאבו דיכאון והתפרצות מחודשת של המשיכה אל ריצ'רד, אשר שמר על קשר עם המשפחה והוסיף להיות חברו הטוב ביותר של בעלה.

את ההמשך אתם כבר יכולים לנחש לבד. נוסיף לכך את העובדה שוולטר הליברלי, בעל המוּדעוּת החברתית והסביבתית, התחיל לעבוד בשירותו של תאגיד אנרגיה כוחני, בתקווה שדווקא כך יצליח לפעול להגנת הטבע. תקוותו לא בדיוק מתגשמת, אבל הוא מתאהב בעוזרת צעירה ויפה שפגש במקום עבודתו, אשר בניגוד לאשתו חולקת אתו את תשוקותיו הפוליטיות והאידיאולוגיות.

את המוטיב של אמריקה התאגידית המושחתת מחזקת הסתבכותו הארתור מילרית של ג'ואי. בנו של וולטר בוחר לעשות עסקים עם חברה ביטחונית המספקת לחיילים האמריקאים בעיראק ציוד פגום שמסכן את חייהם. כאן גם אנחנו נכנסים לתמונה, משום שג'ואי משיג את העסקה בעזרת אביו של חברו בקולג', יהודי עשיר העומד בראש מכון מחקר ניאו שמרני ובעל השפעה בוושינגטון.

אותו יהודי סבור כי לגיטימי לשקר לציבור האמריקאי בדבר הימצאותו כביכול של נשק להשמדה המונית בידי עיראק, משום שהדבר נחוץ להצדיק יציאה למלחמה שמניעיה האמיתיים אחרים: אימפריאליזם רעיוני (היומרה להפיץ דמוקרטיה בעולם הערבי), תאווה לנפט, חמדנות של תעשיית הנשק האמריקאית והרצון לשרת את האינטרסים של ישראל.

פרנזן מרמז כאן כנראה לשקר האצילי שבעיני אפלטון הכרחי לניהול ענייני המדינה, תפיסה שאותה קידם בארה"ב הפילוסוף היהודי ליאו שטראוס, שנחשב לאביהם של השמרנים החדשים. זהו רמז מעניין, מכיוון שגם אמנות הרומן היא סוג של שקר אצילי הנרקם בשירות אמת נעלה יותר. אלא שפרנזן אינו סבור כי ממשל בוש פעל בשם אמת נעלה, אלא למען תאוות בצע כוחנית ויהירה. את הערך המרכזי שהתיימר אותו ממשל לקדם, החופש, מציג פרנזן ככסות לשחרור מהמחויבות להתחשב בבני אדם אחרים ובטבע. או במלה פשוטה: כאנוכיות. באחד המקומות בספר, כשוולטר מונה כל מיני רעות חולות הנובעות מנטייתו הבלתי מרוסנת של האדם להתפשט במרחב, הוא מזכיר את ההתנחלויות הישראליות.

זה משתלם להיות Cool

בכלל, הספר מלא יהודים. פאטי היא בת לאם יהודיה, מה שהופך כמובן גם אותה ואת ילדיה ליהודים על פי ההלכה, וג'ואי אפילו מפלרטט קצרות עם הרעיון להתחבר אל שורשיו היהודיים. ריצ'רד כץ, כמובן, גם הוא יהודי, ובאחד המקומות בספר מושוות חריפותו ושאפתנותו לאלה של בוב דילן. כץ מספק לפרנזן הזדמנות לתאר את אחד הכוחות החזקים ביותר בחברה המערבית המודרנית, אך גם המוזנחים ביותר בספרותהּ. הכוונה היא לכוחה של האדיר של הקוּליוּת (מלה לא קוּלית בעליל). פרנזן נגע בעניין הזה גם ב"התיקונים", אבל ברומן החדש הרחיב עליו את הדיבור ותיאר כיצד וולטר רתם את חברו הרוקיסט בשירות הפרויקטים הסביבתיים שלו, ביודעו כי רק כך ניתן להניע צעירים לפעולה.

כאן אנו מגיעים לשאלה העיקרית ב-Freedom, ואולי ברוב הרומנים בכלל: האם ביכולתו של האדם להביא לשינוי, פוליטי או אישי?

באשר לשינוי פוליטי, ההשקפה העולה מן הספר פסימית. פרנזן הליברלי (מה שבארץ היו מכנים שמאלני), נראה מיואש מהסיכוי להביא לשינוי חברתי של ממש באמריקה, אף שלקראת סוף הספר הוא מזכיר את עלייתו של אובמה. צרוּת האופקים, האנוכיוּת, החומרנות, החמדנות, התאגידים, התרבות הצרכנית, המשטר הקפיטליסטי – כל אלה מוצגים כגורמים חזקים מדי, מושרשים עמוק מדי בנפש האמריקאית, מכדי שניתן יהיה לקוות לשינוי של ממש. התובנה הקודרת הזאת מהדהדת את מסתו המפורסמת של פרנזן במגזין "הרפר'ס" מלפני כעשור, שם הביע ספק ביכולתו של הרומן להמשיך ולשמש בשנות האלפיים סוכן של שינוי חברתי, כפי שהיה במאות הקודמות.

במישור האישי, אמנם לאחר שהוא מעביר אותם מסלול ייסורים ארוך ומפרך, מצליחים גיבוריו של פרנזן להשתנות, ואף לזכות בשלווה. הבעיה היא שהמסלול הנוצרי הזה של חטא, סבל, מחילה, כפרה וגאולה עלול להיראות כמעט קיטשי בעיני קורא יהודי (לפחות בעיני). לתחושת חוסר הנוחות מוסיף מוות אקראי בתאונת דרכים של אחת הדמויות, שאיפשר לפרנזן להתיר את העלילה בדרך מעט קלה מדי.

למרות הפגמים האלה, Freedom הוא ספר נהדר שמתקרב לרמתו של "התיקונים". במיוחד מרשימה יכולתו המופלאה של פרנזן להיכנס לעורן של דמויות שונות זו מזו בגילן ובמינן, ולתאר אותן סצנות מכמה פרספקטיבות. אפילו יותר מאשר ב"התיקונים", פרנזן מגיע כאן לשיאים של דקויות פסיכולוגיות ולמעקב אחר התנודות הזעירות ביותר של הנפש. מעין דויד גרוסמן, רק עם סרקזם.

בסיום הקריאה, הרגשתי שאני מבין את הדמויות טוב יותר מכפי שאני מבין את חברי הקרובים, ואפילו טוב יותר משאני מבין את עצמי. התחושה היא שפרנזן מכיר את היצור הזה שנקרא אדם לפני ולפנים, וכי כל סודותיו, חולשותיו, תאוותיו הקטנוניות, קנאותיו ויצריו האפלים גלויים לפניו.

אמנם בסיום פרנזן משיל מעצמו את הסרקזם וחותר להפי אנד כמעט הוליבודי. כאמור, זה כמעט קיטשי. אבל אם תדחפו אותי לקיר, אודה שזה גם מאוד מרגש.

Freedom, מאת ג'ונתן פרנזן, הוצאת פאראר, שטראוס וג'ירו, 562 עמודים, מחיר מומלץ: 28 דולר  .

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: