לא משל ולא חלום (על "החיים כמשל" מאת פנחס שדה)

 מה משותף לרומן "החיים כמשל", לאלבומים של "הסמית'ס" ולסרט "מלאכים בשמי ברלין?"

מבחינתי, לפחות, מדובר ביצירות שהערצתי בנעוריי, והיום אני קצת מתבייש בכך.

לפנחס שדה, מחבר "החיים כמשל", הייתה תשובה מצוינת לאנשים כמוני, שטענו שעם השנים פחתה התלהבותם מספרו. "אל תשאלו מה היצירה שלי איבדה עם השנים. תשאלו מה אתם איבדתם מאז גיל הנעורים".

הפרסום המחודש של "החיים כמשל", במסגרת פרויקט "עם הספר" של הוצאת "ידיעות ספרים", מספק הזדמנות טובה לברר את הסוגיה הזאת. מדובר ברומן אוטוביוגרפי שפורסם לראשונה ב-1958, כששדה היה בן 29. שדה מספר בו על ילדותו בבית הרוס, על חוסר הסתגלותו בבית הספר, על השנתיים שבילה בקיבוץ כילד חוץ ואחר כך על מעברו לירושלים ומסעו ללונדון, בתקווה להיעשות לאמן.

בעיניי, גם כיום, הישגו הגדול ביותר של הספר הוא לשוני. שפתו של שדה משיגה שילוב נדיר של פשטות, בהירות ופיוטיות, ואף שחלפו יותר מחמישים שנה מאז הכתיבה, היא עדיין לא התיישנה. כמעט כל קטע בספר יכול להדגים את העניין הזה:

"שלוש אחרי חצות. שעה זו, כמו כל שעה ושעה, היא אחרונה בשביל מישהו אי-שם על פני האדמה. בשעה זו הוא נפרד מן העולם.

"שלוש אחרי חצות. יפה הוא אור הפנסים הצהבהב, הקלוש, הנח בחסד שוקט על העצים. יפה מראה ירושלים בשנתה, יפה קיומם הבודד, החד-פעמי של כל העצמים. אבל שתיקת האדמה נוראה היא.

"ממורא שתיקתה של האדמה יגעה השור. ממורא שתיקתה של האדמה יתגלם ההר כראם. ממורא שתיקתה של האדמה תרעד האבן, העץ יוכה בשיגעון, האש תטבע, המים יישרפו, והנשמה תצעק לאלוהים".

המלים האלה, כפי שכתב שדה על מלות התפילה ששמע בבית הכנסת, הן עמוקות יפעה. קל להבין את ההשפעה העצומה שיכולה להיות להן על קורא בן שש-עשרה או שבע-עשרה, שבדיוק מתחיל להרהר בשאלות הגדולות של הקיום: מדוע הוא כאן, לשם מה, מהי משמעות החיים? מהי האהבה? וכיצד קיומו של המוות משליך על כל זה?

אלא שיש משהו מעורר חשד בהתעקשותו של שדה להישאר כל הזמן בספירות האלה, ובספירות האלה בלבד. אדם ברוך הגדיר יפה את ההתעקשות הזאת של שדה כ"יומרה קבועה לשגב". הבעיה נעוצה בכך ששדה התייחס לעצמו וליצירתו ברצינות נטולת ביקורת או אירוניה עצמית. ואין מה לעשות: מגיע גיל שבו אהבה עצמית מוגזמת אצל הזולת מעוררת בך אי נוחות.

במקרה של שדה, שהרבה לדבר על צניעותו שלו, האהבה העצמית הזאת הייתה כרוכה בבוז לזולת ולמאבקיו. פעמים רבות, הבוז הזה היה במקומו. כמו למשל בדבריו המושחזים של שדה על הפסיכולוגיה, על נטייתה המשעממת והמכנית לצייר את דמותו של האדם כפונקציה הכרחית של חוויות ילדותו, ועל שאיפתה הדכאנית להשיב לתלם את כל החורגים מסטנדרטים מלאכותיים של נורמליות שהיא עצמה קבעה. גם בדבריו של שדה נגד העדריות, שהייתה נפוצה מאוד בעשור הראשון לקיום המדינה, היה טעם רב וחידוש גדול לזמנם.

כשאתה נער, המשפטים שכתב שדה נגד החומרנות מעוררים בך רושם רב. אבל כשאתה מתבגר, וצריך לשאת בעצמך בעול הפרנסה, אתה מבין כמה התנשאות יש בהם, ועד כמה זו חוכמה קטנה להתנשא מעל חרדות הכלכליות של בעלי משפחות (לשדה עצמו לא היו ילדים).

הביקורת על החומרנות היתה רק חלק מרתיעתו הכללית של שדה מכל דבר ארצי או יומיומי. הוא דחה את העולם הזה לטובת העולם שמעבר, והכריז כי תשוקתו הגדולה היא לדבר על אלוהים. כמסקנה כמעט הכרחית מכך, הִרבָּה שדה להביע כמיהה ומשיכה אל המוות: הדרך היחידה לחרוג מן העולם הזה, הבלתי מספק לטעמו.

זהו הרעיון המרכזי של הרומן, שבא לידי ביטוי גם בשמו: "החיים כמשל", כלומר כשלב מעבר בלבד לדבר מה מופלא מהם. אלא שייתכן מאוד כי החיים האלה אינם משל, וגם לא חלום, אלא כל מה שיש לנו. זהו כישלונו הגדול של שדה, שהתיימר להיות תלמידו של ניטשה, אבל לא הבין את רעיונו העיקרי של הפילוסוף הגרמני: שעלינו לומר הן לחיים.

החיים כמשל, מאת פנחס שדה, הוצאת שוקן וידיעות ספרים, 446 עמודים, מחיר מומלץ: לא מופיע

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחת העם  On פברואר 13, 2011 at 3:32 pm

    למה אתה מתבייש באהבת נעוריך? בדוק את עצמך.
    "החיים כמשל" הוא אמנם ספר נפלא גם מבחינה סגנונית, אבל שדה כתב במקום כלשהו (ביומני הספר שהתפרסמו), כי הסגנון הוא רק ביטוי למהות. ואכן הוכחת זאת היטב במובאה שהבאת. הקטע הזה מפתיחת הספר הוא אכן נפלא, וממש לא רק בגלל ביטויי הלשון שלו. ומיותר להכביר מילים.

  • אילה  On פברואר 28, 2012 at 10:33 pm

    אבי, בתור מישהי שנתקלה רק לאחרונה בכתיבתו של שדה – כתבת עליו מאוד מדוייק. נכון ובמקום. שדה חפש את המטאפיזי, ולכן פנה לנצרות. כי ביהדות למעשה אין מטאפיזיקה ואין מילים גבוהות (נחלת הפילוסופים). יש רק את המצוי, ואם יש קדושה, היא מצויה בחול. ומעל לכל, מעל לכל יש לזכור: דרך ארץ קדמה לתורה. דרך ארץ קדמה לתורה. האתיקה, מוסר עבודה וכו, קודם לתורה. שדה לא יכל להבין את זה מפני שהיה נרקיסיסט. דרך ארץ קדם לתורה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: