לא שווה לריב ככה על בחורה (על "הלנה" מאת אוריפידס)

אוריפידס היה היווני היחיד שהקדיש מחזות להרס טרויה, ועוד עשה זאת מנקודת מבטם של המנוצחים. זהו רגע מכריע בתולדות הספרות וההיסטוריה, שכן היכולת להיכנס בנעליו של האחר היא סימן לבגרותו של אדם ובעצם גם לבגרותה של תרבות שלמה. היכולת לגלות אמפתיה לאויב, שהיא חיונית מבחינה אמנותית ופוליטית, דורשת התגברות עצמית: השתחררות מדעות קדומות, מנטיות לב שהוטמעו בילדות ומקלישאות שבאפלתן חונכת.

עד היום מתקשים רבים להזדהות עם כאבו של הצד השני ולהבין את מניעיו, והדבר מרבה את העימותים והמלחמות בעולם. עובדה זו מדגישה את הישגו של אוריפידס, שכבר לפני 2,400 שנה ידע לספר את מלחמת טרויה מזווית ראייתם של הטרויאנים.

מחזותיו של אוריפידס חתרניים בהיבט נוסף: בעוד שאצל הומרוס, למשל, מושם דגש רב על ההרואיות של המלחמה, אוריפידס אינו מהסס לטעון כי במלחמת טרויה שני הצדדים הפסידו, וכי מדובר היה במלחמת שווא. לפי הפרשנות הנועזת והחריגה שהוא מביא במחזה "הלנה", הלנה אשת מנלאוס כלל לא בגדה בו ולא הצטרפה לפריס. מי שהיתה בטרויה לא היתה אלא כפילה של הלנה, שיצרו האלים במטרה להטעות את בני האדם.

בכך, למעשה, מתבטלת עילתה של המלחמה, שכן הלנה האמיתית שהתה כל הזמן הזה במצרים, ושמרה אמונים לבעלה. וכפי שתוהה משרתו הזקן של מנלאוס, כשהוא מגלה את דבר הטעות שהציתה את המלחמה: "כלומר עמלנו לחינם בגלל ענן?"

גם ב"הלנה" וגם ב"נשי טרויה" מדגיש אוריפידס את האובדן, הכאב וההרס העצומים שמסבה המלחמה לשני הצדדים, וכן את האבסורדיות שלה ("בגלל ענן"). הדברים אינם נאמרים במפורש, אבל דומה כי אוריפידס רומז כי יסודן של רוב מלחמות בני האדם הוא בענן: כלומר באשליה או טעות, ובכל מקרה אינן מצדיקות את ההרס שהן מביאות.

ב"נשי טרויה" מובא סיפורן של נשי המנוצחים הטרויאנים, שנמסרות כשפחות או פילגשים ליוונים המנצחים, נאנסות ומושפלות. ב"הלנה" עומדת במוקד העלילה האישה שיופיה הביא לכל האסון הזה, שלא בטובתה, ואשר בזמן שהותה במצרים נאלצה להדוף את חיזוריו של המלך המקומי, שגם הוא נשבה בקסמיה.

בשני המחזות מתואר היופי כעושר השמור לרעת בעליו. הארוס מחולל הרס, וכוחו גדול יותר מכל כוח אחר. אלות מוכנות להשתטות ולשקר למענו (התחרות המפורסמת שבה פריס נדרש להכריע מי האלה היפה ביותר), ועמים יוצאים למלחמת שמד זה בזה. ואולם, וזוהי נקודה חשובה, בשני המחזות זוכה הלנה בסופו של דבר לשוב אל חיקו של בעלה, ודומה שיופיה מגן עליה מפני כל רע. בעוד ששאר הנשים מאבדות את בעליהן וילדיהן, נאנסות או נמסרות לעבדות – הלנה היא היחידה ששומרת על מעמדה.

בניגוד לדברים שכותב במבוא המתרגם אהרן שבתאי, "נשי טרויה" אינו מחזה סטטי, ודווקא יש בו נקודת מפנה. בשלב הראשון הבעל הנבגד מנלאוס מבקש להוציא את הלנה להורג, ואולם לאחר משפט שהוא עורך לה, הוא מוכרע שוב בידי יופיה ומחזירה לביתו. כך קורה שהלקח לא נלמד. הארוס והיופי ממשיכים לעוות את השיפוט, גם לאחר שההרס שהם מחוללים כבר גלוי לעיני כל. אבל זהו טבעו של האדם: היופי והמיניות מביאים אותו למעשים המנוגדים לעקרונותיו ולטובתו ומשעים את יכולתו לפעול בהיגיון ובצדק. מי שמבינה זאת היא הקבה, מלכתה המנוצחת של טרויה, שאומרת על מנלאוס: "אין חושק שלא יחדל עוד לאהוב". כלומר, בניגוד למקובל לחשוב, לפחות בתרבות היהודית שדיברה על שקר החן והבל היופי, אצל היוונים דווקא האהבה שמושתת על היופי היא האהבה הנצחית. ואילו האהבה השמימית חולפת, כדברי המקהלה: "האלים חדלו לאהוב את טרויה".

כהרגלו, אהרן שבתאי מיטיב לתרגם את המחזות הקלאסיים לעברית עכשווית ומדויקת, ומשתמש במלים כגון "לעצבן", "זיון" ו"מתאים לי" – מבלי שהדבר יצרום. בכמה מקומות יש משחקי מלים מבריקים וקריצות לדוברי העברית, כגון בשורה: "יש לי אישה אחרת, זו הצרה". למרות המחלוקת לגבי מידת הסטטיות של "נשי טרויה", המבואות שלו רבי ערך ומיטיבים להציג בפני הקורא את ההקשר שחיוני להבנת המחזות.

למרבה הצער, הנושא של מלחמות שווא שבהן שני הצדדים מפסידים עדיין לא התיישן.

"נשי טרויה" ו"הלנה", מאת אוריפידס, מיוונית: אהרן שבתאי, הוצאת שוקן, 109 עמודים (בשני המקרים), מחיר מומלץ לכל מחזה: 65 שקל

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: