יום הזיכרון: על הרצח באיתמר

אל העפר", ספר העיון של יובל שמעוני, קיבל לפני כחודשיים אקטואליות מצמררת. עד היום זיכה אותנו שמעוני בשני ספרים נוספים: "מעוף היונה" ו"חדר", שעסקו, אמנם בצורה שונה מאוד זה מזה, בזמן ההווה. אבל ב"אל העפר" מטפל שמעוני בסיפורי התנ"ך, ונושאו הוא הנצח, לא פחות.
הספר נפתח בהתוודעותו של האדם אל מותו, עם הנגיסה בפרי עץ הדעת. שמעוני מעיר כי לפני כן לא היה מודע האדם לארעיותו בעולם, ולכן אולי לא העדיף לנגוס תחילה מפרי עץ החיים, שהיה מעניק לו חיי נצח. הכמיהה אל האלמוות התעוררה בו רק עם הידיעה על המוות, אבל אז כבר היה מאוחר: האדם גורש מגן העדן ובתוך כך קיבל את הידיעות המרות על הצורך לעבוד בזיעת אפיו ועל העובדה כי במוקדם או במאוחר ישוב אל העפר.
לפי האנתרופולוג ארנסט בקר, התרבות האנושית כולה היא מנגנון של הכחשת המוות או לפחות של התמודדות אתו. כל תרבות מספקת לאדם משמעות לנוכח סופיותו ונחמה על חלופיותו, בין השאר בכך שהיא מציעה לו את האפשרות כי הוא חלק מדבר-מה גדול יותר, שבמסגרתו הוא זוכה, לפחות במובן מסוים, לחיי נצח. באופן דומה, שמעוני מראה כיצד תמונת העולם המקראית מיטלטלת בין חד פעמיותם של חיי האדם לבין הנצח המובטח לו ברציפותו של העם. כך, הסיפור המקראי אינו עוסק באדם אחד, אלא בקבוצה שלמה ובכל דורותיה, ושם אותה במרכז. לכן, בתנ"ך לא היחידים הם העיקר, אלא השלשלת שהם מרכיבים חוליה אחר חוליה והמכלול שיצטרף מכולם.
טענתו המרכזית, והמשכנעת, של שמעוני היא זאת: "כנגד המוות בא הפתרון העברי, ובמקום נצחיות לאדם יקנה אותה לשושלת הלאומית. פרספקטיבת הזמן הזאת, שמתפרשת על פני דורות, גוזרת גם את מראה המרחב שבו חיים – לא אדם יחיד אלא בני עם אחד, שאת נופיהם מכתיב קנה המידה הזה של מפת עולמם. רק מעט פרטים יסתמנו סביבם בסיפור תולדותיהם, שכן מפות מעצם טבען אינן עוסקות לא בזעיר ולא בארעי – לא בחלוקי אבנים, לא בניחוחם של פרחים, לא בצלה החולף של ציפור – ומעת שהומרו נופיהן בסמלים נדמה כי לא רק המרחב הודבר שם אלא גם הזמן הפועל עליו".
כתבתי שדברים אלה קיבלו אקטואליות מצמררת, משום שניתן היה לשמוע את הדיהם בשבוע שעבר, בקריאות להגיב על הטבח הנורא של בני משפחת פוגל באיתמר בבניית בתים רבים ביהודה ושומרון. כלומר, בקריאות להפוך את המוות לאירוע לאומי, תוך כדי הדברת המרחב (ואגב כך, הדברת העם הנוסף היושב בו, הפלשתיני); להעניק למוות משמעות כחלק מתוכנית גדולה ליישוב הארץ, ובכך לשעבדו לאג'נדה פוליטית מסוימת מאוד (שהמתים אמנם האמינו בה).
לפי גישה זו, גורלם של אודי, רותי, יואב, אלעד והדס ז"ל לא יהיה כגורלם של חלוקי אבנים, ניחוחם של פרחים או צלה החולף של ציפור. הם יזכו לחיי נצח הודות לשכונות שיוקמו בעקבות מותם. ויש הרואים בכך נחמה.
ואולם, אף שקשה להכחיש שמותם הוא אירוע לאומי, לא רק מפני שנגרם ממניעים לאומיים אלא גם  מפני שנגע עמוקות בכולנו, ישנה גם גישה אחרת. היטיב לבטאה בלוויה אחיו של אודי ז"ל, חברי הטוב מוטי פוגל, שחולק אתי בנטל כתיבת ביקורת הספרים ב"עכבר העיר":
"אודי, אחי הצעיר, גרמת לי לקום היום בשש ורבע ואתה יודע כמה זה קשה בשבילי. כל מה שיש לי לומר אלה קלישאות. אילו הייתי יכול, הייתי מסלק את כל מי הגיע לכאן ולוחש לך, אודי קום ובוא נשחק כדורגל. כל הסיסמאות על תורה והתיישבות מנסות להשכיח את העובדה הפשוטה והחותכת בכאב: אתה מת, ושום סיסמה לא תחזיר אותך. הלוויה הזאת צריכה להיות אירוע פרטי. אדם מת לעצמו, לילדיו ובמקרה הרע להוריו ולאחיו. אודי, אתה לא סמל או אירוע לאומי. חייך היו תכלית לעצמם ואסור שהמוות הנורא שלך יהפוך את החיים לכלי".
וזה, בעצם, כל הוויכוח.
אל העפר, מאת יובל שמעוני, הוצאת עם-עובד, 136 עמודים, מחיר מומלץ: 64 שקל

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: