ספר אוסטרלי מצחיק ומשובח – על "שבריר" של סטיב טולץ

וואו. איזה רומן מבריק.

אני אף פעם לא בוחר ספר לפי הכריכה, אבל המקרה הזה היה שונה. מצד אחד, ספר עצום בגודלו, 624 עמודים גדולים, שבצדם העליון מתנוססת חותמת האיכות, ואפילו הכבדות, של "עם-עובד"; ומצד שני, צבעים עליזים ואיורים קלילים וילדותיים שמציגים קבוצה משונה של פריטים: יד עם שעון, נעל, אשה שעיניה קשורות. הניגוד הזה משך וסיקרן אותי, אז פתחתי את העמוד הראשון ונתקלתי בפסקה הבאה:

"ספורטאי שאיבד את חוש הריח בתאונה טרגית הוא לא משהו שתשמעו עליו, ובצדק: כדי שהיקום ילמד אותנו לקח מייסר שלא נוכל ליישם אותו בהמשך חיינו, הספורטאי צריך לאבד את רגליו, הפילוסוף את שפיותו, הצייר את עיניו, המוזיקאי את אוזניו והשף את לשונו. ומה הלקח שלי? אני איבדתי את חירותי והתגלגלתי לכלא המוזר הזה, והדבר שהכי קשה להסתגל אליו פה – חוץ מזה שאין לי שום דבר בכיסים ושמתייחסים אליי כמו אל כלב שהשתין במקדש – הוא השעמום. לא אכפת לי מחדוות האלימות של הסוהרים, מהזִקפות המבוזבזות, אפילו מהחום המחניק (מתברר שבחברה שלנו מיזוג אוויר לא מתיישב עם מושג הענישה – כאילו רק אם נמות מחום נקבל באמת את מה שמגיע לנו). אבל מה כבר אפשר לעשות פה כדי להרוג את הזמן? להתאהב? יש כאן סוהרת שהמבט האדיש שלה אכן מפתה, אבל אף פעם לא הייתי רודף שמלות מצטיין – מבחינתי, כשהן אומרות לא, הן מתכוונות ללא. לישון כל היום?… לא נותר לי אלא להשתגע".

אחת המטרות החשובות של פסקת הפתיחה בכל רומן היא להציג קול ייחודי. בעיניי, הפסקה המצוטטת לעיל עושה את העבודה. קשה להישאר אדיש לשילוב הזה בין נון-סנס (ספורטאי שאיבד את חוש הריח בתאונה), ביקורת (חדוות האלימות של הסוהרים), גסות רוח (כלב שהשתין במקדש, זִקפות מבוזבזות), מסתורין (למה הוא נכלא?) ואיום באובדן השפיות (לא נותר לי אלא להשתגע).

אם הפתיחה, כדברי עמוס עוז, היא חוזה שכורת המחבר עם הקורא, הרי שהחוזה כאן מרובה הבטחות. וכולן מתמלאות. "שבריר" מספר על מרטין דין, יהודי אוסטרלי יליד 1956 ועל בנו ג'ספר. אחיו של מרטין הוא פושע אלים, ו"האיש האהוב ביותר באוסטרליה"; מרטין הוא "האיש השנוא ביותר באוסטרליה" – פילוסוף מתבודד ותמהוני, שמגדל את ג'ספר כאב חד-הורי ומנסה לחנך אותו להתבדל מן ההמון.

היחסים ביניהם הם תערובת של אהבה ותיעוב. מרטין חושש שבנו יעקוף אותו, ינשל אותו ויביא עליו את מותו. ג'ספר שואף בכל מאודו להיבדל מאביו, אך חושש שהוא הולך ונעשה דומה לו. זה נושא מוכר, לא רק מהספרים אלא גם מהחיים של רובנו, אך טולץ מציג אותו בצורה אנרגטית, שובבה, מסחררת ומלאת הומור. כל פסקה מלאה דימויים מופרעים ומצחיקים, תפניות מפתיעות בעלילה או משפטים שנקראים כמו ציטוטים מרהיבים של אוסקר וויילד או מארק טוויין.

כל זה מקנה לספר איכות של קאלט, ומעורר בך את החשק לקרוא בקול קטעים ממנו באוזני ידידיך. למרות גודלו העצום, הספר הזה דחוס מאוד ומעורר את הרושם כי המחבר הוא אדם שבמוחו מזדמזמים רעיונות והברקות בצורה רצופה וקדחתנית, ואין לו ברירה אלא להריקם אל הנייר. תמונתו של טולץ, המופיעה ברשת, מחזקת את הרושם הזה: פרצוף יהודי נמרץ ונוירוטי, עיניים קדחתניות, שיער שדומה שהקליש מרוב חשיבה מאומצת.

ככל שהספר מתקדם, מופיעות עוד ועוד דמויות ותפניות עלילה הזויות מקודמותיהן, והתחושה היא שטולץ מאבד שליטה: יש לו יותר מדי כדורים באוויר, בגובה רב מדי וביותר מדי צבעים. אבל כמו לוליין מיומן, הוא מצליח ללכוד את כולם במאה העמודים האחרונים, באפילוג מזהיר שקושר את כל הקצוות ומצליח לגבש אמירה חשובה ועמוקה. טולץ מצביע על כך שמודעותו של האדם למוות הניעה אותו לברוא את הרקיע והשאול, את אלוהים ואת הדת, את הנשמה ואת המשמעות. אלא שבאופן פרדוקסלי ואירוני, דווקא ההשתקעות בפרויקט האלמוות שלו מביאה פעמים רבות את מותו של האדם; דווקא הפחד מפני המוות מקצר את חייו. זוהי תובנה עצובה ומצחיקה כאחת, בדיוק כמו הספר הזה.

שבריר, מאת סטיב טולץ, מאנגלית: אֹהד זהבי ואיֶלת אטינגר, הוצאת עם-עובד, 624 עמודים, מחיר מומלץ: 98 שקל

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי  On מאי 12, 2011 at 7:53 pm

    אחלה בלוג!

  • Emilya  On מאי 13, 2011 at 8:58 am

    פשוט מעולה!
    עשית לי חשק לרוץ, לקנות את הספר לשבת
    ולשקוע בקריאה עד שיעבר זעם הגשם
    האביבי הזה..

  • misha30792  On מאי 16, 2011 at 12:09 am

    לייק לפוסט!

  • דן  On יוני 14, 2011 at 7:57 pm

    הספר הוא בהחלט בדרך להיות מוכתר כאחד' הספרים הטובים יותר שקראתי (אם לא ה…) (אני כ-70 עמודים לפני הסוף), חשוב לציין שההתחלה ממש קשה והספר מתחיל ממש קשה ובצורה לא כ"כ זורמת, אולם לאחר כ-90 עמודים הספר ממש תפס אותי ולא יכולתי להניח אותו עד לרגע זה…
    ועכשיו אחזור לקרוא…
    תהנו!

  • Sagit Lev  On יולי 28, 2011 at 9:56 am

    ספר מצויין, סיימתי אתמול. שווה להתאמץ ולהרימו מערימת הספרים בחנות.

  • Einat Cohen  On אוגוסט 1, 2011 at 6:50 am

    באמת אחלה ספר, תפס אותי מהעמוד הראשון, מומלץ מאוד!!!

  • רן  On אוגוסט 2, 2011 at 8:18 pm

    לקרוא.
    פשוט לקרוא

  • מירב.ל.  On אוגוסט 12, 2011 at 10:06 pm

    אני אחרי השליש הראשון של הספר, די מתחילה להתעייף..יש שם מוסר השכל בספר ??

  • נורית  On אוגוסט 15, 2011 at 6:04 pm

    ספר הרפתקאות פילוסופי. אי אפשר להניח אותו לרגע. נהניתי מאוד. כדאי לקרוא.

  • דורית אדרין  On יוני 22, 2012 at 6:26 pm

    אני מעריכה את אופן הביקורת שלך, שלעולם נוכחת בכמה ממדים ואינה מחמיצה את העיקר. אתה מדייק מאוד ולפיכך קולע בנקודות החשובות ביותר. קראתי לפני זמן מה את מאמר הביקורת שלך על ספריו של אשכול נבו (ומבלי להתייחס אישית אליו ולכתיבתו), התרשמתי מאוד מהטיעונים שהעלית ומהיושר שחשתי עולה מתוך המאמר. אלו הןגם הסיבות בעטיין נרשמתי לבלוג. כסופרת, אני יודעת עד כמה משוב מדויק חשוב להתפתחותו של יוצר.
    תודה

  • קספר  On מאי 14, 2016 at 10:36 am

    ספר מעולה, תמיד מפתיע כשאני מגלה איך אדם בגילי מסוגל לכתוב כזאת יצירת מופת. מומלץ בחום, למיטבי לכת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: