על הביוגרפיה החדשה של צ'כוב, מאת אירן נמירובסקי

(פורסם בעכבר העיר)

איך נעשה אדם לאנטון צ'כוב?

צריך, כנראה, להיוולד בטגנרוג, עיר פרובינציאלית שירדה מגדולתה ונפלה קורבן להזנחה ולבוּרוּת, אך שימרה משהו מזיכרונות גדולתה, המשיכה להחזיק בתיאטרון ובכמיהה עמומה ופתטית לחיי הזוהר של מוסקבה. עיר על הגבול בין אירופה לאסיה, בין הטבע לתרבות, בין שחרור הצמיתים לבין המהפכה הרוסית. עיר שאין בה תאורה בלילה, ושבכנסייה שלה אין מקומות ישיבה, כך שאפשר רק לעמוד בה, או לכרוע ברך.

אחר כך, בגיל 16, יש להינטש על ידי ההורים ולחיות בכוחות עצמך בבית גדול שאינו שייך לך, ולזכות כך בחופש ובעצמאות, אך גם באחריות שנובעת מכך. רצוי גם ללקות במחלה קשה בגיל הנעורים, ולהינצל רק בזכות מאמציו של רופא, שנוטע בך את הרעיון להיות רופא בעצמך, וכך לבלות את רוב בגרותך במחיצת אנשים הנוטים למות. ולחיזוק העניין החשוב הזה, של השהייה במחיצת המוות, מומלץ ללקות בשחפת בגיל 24, לירוק מדי פעם דם לתוך מטפחת, ולומר לעצמך ולקרוביך שזה שום דבר (על אף שאתה עצמך כבר רופא וסופר שידוע בחתירתו העקבית לאמת).

תחנה חיונית נוספת בדרך להיות צ'כוב היא פרסום רשימות וסיפורים קצרים בכתבי עת שמשלמים לך, אבל לא מספיק, כך שאתה חייב לפרסם עוד ועוד, כלומר לכתוב עוד ועוד, לתרגל ולהתאמן. לא יזיק שבאמצע שנות העשרים שלך הוריך וחמשת אחיך יחליטו לחיות על חשבונך, מה שיחייב אותך להגביר את הקצב ולהשתפר.

 אבל חשוב מכל אלה הוא להיוולד בחברה מרתקת, עתירת ניגודים, מוכה אלכוהול, שחיתות, אכזריות, אידיאלים גדולים, אמונות טפלות, שאיפות נאצלות, דתיוּת פרימיטיבית, רגשי עליונות ורגשי נחיתות, בארץ עצומה בגודלה ומלאה תשוקה מינית לתרבות ויחס דתי לאמנות. במלים אחרות, צריך להיוולד ברוסיה של המאה ה-19, המקום שבו נכתבה הספרות הגדולה ביותר מאז ומעולם (ושבו, למזלה, נולדה הספרות העברית):

 "לספרות באותה תקופה הייתה השפעה עצומה על רוחם של האנשים. הקהל רפה הידיים, המתורבת והעדין, לא ביקש לעצמו רק בידור מבריק או סיפוק אסתטי, אלא משנה סדורה. הסופר הרוסי היה מורה במובן הטוב של המלה. לא פנו אליו בשאלה השגורה בפי הקורא האירופאי: 'מי אנחנו?' אלא חקרו אותו בדאגה: 'מי אנחנו צריכים להיות?'"

כך כתבה אירן נמירובסקי, בעצמה סופרת מחוננת ("סוויטה צרפתית", "דויד גולדר"), בביוגרפיה המעולה הזאת שכתבה על צ'כוב. הדרישה הזאת מסופר, שאפיינה גם את תחילת הספרות העברית ("הצופה לבית ישראל"), הייתה מנוגדת לאופיו הצנוע של צ'כוב. למעשה, סוד קסמו נעוץ בניגוד בין הסביבה שלתוכה נולד, הטוטאלית, הנלהבת, הגדולה מן החיים, לבין האיפוק שאפיין אותו ואת כתיבתו. בניגוד לטולסטוי, הוא סירב להטיף או אפילו לשפוט את דמויותיו, ונטה להתרכז לא באירועים דרמטיים אלא דווקא ביומיומי ובשגרתי. נמירובסקי מצטטת אותו כמי שאמר: "המחזאים בימינו ממלאים את מחזותיהם במלאכים ובמפלצות. רציתי אפוא להיות מקורי, ולא כתבתי אפילו תפקיד אחד של פושע או של מלאך. לא האשמתי איש ולא זיכיתי איש".

ההתאמה הזו בין היצירה לאופי אינה עניין מובן מאליו או אפילו שכיח. אבל בצ'כוב, בניגוד לאמנים רבים, היא התקיימה. נמירובסקי הדגישה את העניין הזה, והסבירה לא רק כיצד נהפך צ'כוב לאמן, אלא גם לאדם שהיה. 

נמירובסקי, שגדלה בתחילת המאה העשרים ברוסיה, הבינה לעומק את ההיסטוריה ואת הנפש הרוסית, וזהו מקור כוחה של הביוגרפיה שכתבה. עם זאת, למרות כמה הערות פואטיות מבריקות, היא מיעטה לנתח כאן יצירות ספציפיות של צ'כוב, ועל כך יש להצטער.

צ'כוב, בדיוק כמו הרצל, נולד ב-1860 ומת ב-1904. גם ממנו, כאמור, ציפו שיהיה מורה דרך. ועל אף שהתייחס בספקנות ובאירוניה לציפייה הזאת, כמו גם לכל מחווה גדולה מהחיים, היחס שזכה לו בסוף ימיו היה של הערצה בלתי מרוסנת. בהקשר הזה מביאה נמירובסקי את האנקדוטה הבאה:

"בערב ראש השנה, אחרי המערכה הרביעית של 'הדוד ואניה', נשמע קול מתוך האולם המתפקע מאדם. אלמוני קרא: 'אנחנו מבקשים להודות לכם מעומק הלב, מכל קהל הצופים במוסקבה, על כל מה שחווינו והרגשנו בתיאטרון שלכם'".

דבריו של הצופה ההוא מעוררים היום חיוך, ואפילו גיחוך. הפאתוס שלהם ודאי מנוגד לרוחו של צ'כוב. אבל מי יוכל להתווכח אתם?

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: