על הקשר בין לאה גולדברג לשבוע הספר

(פורסם בעכבר העיר)

תרזה די מון היתה אצילה צרפתייה, שחיתה לפני כארבע מאות שנה בסביבות אביניון שבפרובאנס. בגיל ארבעים התאהבה באיטלקי צעיר, ששימש מחנך לבניה והקדישה לו כארבעים סונטות. כשעזב האיטלקי הצעיר את ביתה, שרפה את כל שיריה ופרשה למנזר. זכר שיריה נשאר רק כאגדה בפי בני דורה, אבל בספרות העברית היא זכתה לחיי נצח במחזור של תריסר סונטות מאת לאה גולדברג, שנקרא "אהבתה של תרזה די מון". הסונטה התשיעית מסתיימת כך:

דברים רבים מאוד אהבנו יחד,

אך לא זרח באשנבך האור

עת בדידותי נגעה בבדידותך

בדידותה של תרזה די מון נגעה או לא נגעה בבדידותו של האיטלקי הצעיר. בדידותה של לאה גולדברג נוגעת עד היום בבדידותם של קוראיה, על אף שהקריאה היא לפחות למראית-עין הפעולה הבודדה ביותר בעולם. אלא שבדידות מזהרת זו מופרת אחת לשנה, עת מתחככים הקוראים זה בזה, רוכנים מעל דוכנים עמוסים עד להתפקע ומחפשים להם את אותן כמוסות להפגת בדידות הידועות גם בשם ספרים.

שבוע הספר הוא המקום שבו הספרות נוגעת במסחר, האמנות בכסף, הרוח בחומר, ובדידויות רבות נוגעות זו בזו בתקווה להקלה, מסביב לקופה הרושמת. הבעיה היא שלא תמיד יש לנו זמן לקרוא את כל הספרים שיש לנו כסף לקנות. במיוחד בעידן שבו מעמיסים ארבעה ספרים בשקל.

החשש הוא שאם שבוע הספר נערך כל יום בשנה, אז בעצם הוא לא נערך אף יום בשנה. אחת השאלות המעניינות ביותר סופרים ואוהבי ספר, להבדיל מבעלי הוצאות ספרים ומן הממונה על ההגבלים העסקיים, היא מהו הפער בין מספר הספרים שנקנים לבין מספר הספרים שנקראים? נראה שכיום הפער הזה גדול מאי פעם, ומאחורי הפריחה לכאורה בשוק הספרות שלנו עומד משפט גששי ידוע: "קניתיו, אך טרם הספיקותי לעיין בו".

 ועוד שאלה: מהו הפער בין מספר האנשים שקוראים ספרים לבין מספר האנשים שבאמת מושפעים מהם? האם אנחנו לוקחים את הספרים שלנו ברצינות, או שמא אנחנו מתייחסים אליהם רק כאל אמצעי להעברת הזמן? האם מישהו עדיין כותב ספרים במחשבה שהם ישנו את העולם? ומה עם הדיבור על הספרות? מתי בפעם האחרונה יצא כאן ספר שעורר סביבו דיבור כמו זה שמעוררות תוכניות הריאליטי, למשל?

כל אלה שאלות חשובות, אבל הן מסגירות פסימיות מוגזמת. שכן גם תוכניות הריאליטי, כמו סדרות הטלוויזיה, סרטי הקולנוע, הצגות התיאטרון, הפוסטים באינטרנט והכתבות בעיתון מתחילות בעניין אחד פשוט, שהוא הלוז של הכל: הסיפור. גם רבים מהשינויים החברתיים והתודעתיים הגדולים שלנו, מהיחס בין אשכנזים למזרחים ועד ליחס לפליטים הפלסטינים, נולדו בין דפיו של ספר, יהא זה רומן של אלי עמיר על המעברות או מחקר היסטורי של בני מוריס על מלחמת השחרור.

כך שעדיין, למלים שמחבר אדם בבדידות חדרו יש יותר כוח מאשר לפצצות. בדידותו של המחבר ממשיכה לגעת בבדידותנו, ליד הקופה הרושמת בדוכני שבוע הספר – אבל גם הרחק מעבר לה.

  

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: