"אני, פרויקט מיתוג" – על קרלו שטרנגר

(פורסם ב"עכבר העיר")

הטענה המרכזית בספרו האחרון של פרופ' קרלו שטרנגר, ראש המגמה הקלינית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, היא שעלינו לחיות חיים שהם יצירה מעשה ידינו ולא להיכנע לדרישות השוק הגלובלי. השוק שואף להפוך אותנו לעדר של צרכנים רדודים ונטולי ביקורתיות. שטרנגר מציע לנו ללכת מחוץ לתלם, להטיל ספק בערכיה החומרניים של התרבות שלתוכה גדלנו ולשמור על נאמנות לאמת הפנימית שלנו.

ומהי אותה אמת פנימית? כתומך מוצהר של הנאורות, שטרנגר מתקשה להגדירה. בפרק הראשון הוא מצביע על השינויים התרבותיים והקיומיים שהונעו על ידי רשת הבידור והידע הגלובלית, שהציבה את הפרסום וההצלחה החומרית בראש סולם הערכים. ואולם, בהגדרה, לא הכל יכולים לזכות בפרסום ובעושר, ואפילו מי שמסוגלים לכך מגלים פעמים רבות שההצלחה לא הביאה להם אושר או שלווה.

בספרו הקודם "אינדיבידואליות: הפרויקט הבלתי אפשרי", תיאר שטרנגר מקרים של מצליחנים אומללים כאלה שהגיעו אליו לטיפול. בספר הנוכחי, שבו מוזכרים אמנם בדרך אגב שניים או שלושה מטופלים, מטרתו שאפתנית יותר: הוא מבקש לערוך ניתוח של תרבותנו והאתגרים שהיא מציבה לנפש האדם וכן להציע דרך להתמודד אתם.

ברוח אסכולת פרנקפורט, מותח שטרנגר ביקורת על עולם הפרסומות והבידור, ועל האידיאלים הריקים והבלתי אפשריים שהוא מבקש לנטוע בנו. הוא מביא את סיסמאות הפרסומת השקריות של אדידס ונייקי, Impossible Is Nothing ו-Just Do It, כדוגמה לתפיסה השקרית לפיה אין גבולות ליכולתנו, ולאכזבה הבלתי נמנעת שהיא מביאה. את המצוקה שנוצרת בעקבות האכזבה הזאת, טוען שטרנגר, מנסים רבים לפתור באמצעות התמסרות לפתרונות רוחניים חלולים ובלתי רציונלים, כגון תורות העידן החדש. זוהי, בלשונו של אלבר קאמי, ששטרנגר ודאי היה מסכים אתה, התאבדות רוחנית: האדם משעה מרצונו את תבונתו, את ספקותיו ואת כושרו הביקורתי ומתמסר לאשליות שקריות כדי לזכות בנחמה לטווח הקצר.

שטרנגר קורא לכינון תרבות של טיעונים מבוססים כתרופת נגד לרלטיביזם השטחי ולאנטי אינטלקטואליזם שמאפיינים לדעתו את תקופתנו. דבריו, כך הוא מדגיש, מתאימים לא רק למישור האישי, אלא גם למישור החברתי והפוליטי. כך למשל, התקינות הפוליטית, הרב תרבותיות והסובלנות כלפי עמדות פרימיטיביות לא הביאו להפחתה של הקונפליקטים הדתיים בעולם, אלא רק חיזקו כוחות פונדמנטליסטים ונטולי סובלנות בעצמם.

הסובלנות, מאבחן שטרנגר יפה, כרוכה גם בחוסר אותנטיות, שהרי קשה לכבד באמת דעות ואמונות שבעיניך אינן אלא הבל. שטרנגר מציע להיות נאמנים לעצמנו: לבוז לדעות הראויות בעינינו לבוז, אך לא לאנשים שמחזיקים בהן. הוא מכנה גישה זו בשם "בוז תרבותי", ומנגיד אותה לפאסיביות האדישה שמאפיינת את כוהני התקינות הפוליטית המבקשים להעניק מעמד שווה לכל העמדות, מתוך חוסר כבוד לאמת.

גישתו של שטרנגר מעוררת אהדה רבה. עם זאת, נראה שהוא נוטה להקל ראש בטיעונים החזקים של מתנגדיה מכיוונים שונים – מהשמרנים הדתיים ועד לפוסט-מודרניסטים. שכן כישלונה של הנאורות הוא כבר בן לפחות שבעים שנה, ודומה שיש להפיק ממנו לקח. התבונה אינה אלא סיב אחד באריג העשיר של האנושיות ושל צרכיה המגוונים, ולא את הכל ניתן להקים על בסיסה. צריך גם, כפי שטען ההוגה הגרמני הנס גיאורג גדמר, לבחון את הדעה הקדומה של הנאורות נגד הדעה הקדומה ונגד המסורת. אחרי הכל, הטלת הספק ומתיחת הביקורת שהנאורות כה מקדשת, חייבות ודאי לחול גם עליה עצמה.

לפיכך, כאשר שטרנגר מדבר על נאמנות לאמת פנימית, עליו להכיר בכך שהתבונה אינה יכולה לשמש כמקור היחיד לכינונה, מכיוון שבכוחה של התבונה לכונן אמיתות כלליות בלבד, ולא פנימיות. אין בכוחה של התבונה האוניברסלית לספק מענה לצורך שלנו להשתייך לקבוצה, לתרבות או לשבט מסוימים, צורך שגם שטרנגר מודה שהוא מרכזי בנפשנו.

למרות מגבלות אלה, מדובר בספר חשוב ורציני, שמשקף את הידע העכשווי במגוון רחב של תחומים ועושה זאת בלשון בהירה. גדולתו בכך שהוא מצביע בצורה מדויקת על הבעיות המרכזיות של תקופתנו, ומציע להן פתרונות שאין בהם חנופה או הבטחה כוזבת לגאולה אינסטנט.

אני, פרויקט מיתוג – אינדיבידואליות ומשמעות בעידן הגלובלי, מאת קרלו שטרנגר, הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 316 עמודים, מחיר מומלץ: 89 שקל

 

 

 

המפה והטריטוריה – על החדש של מישל וולבק

הבדידות, הזקנה והשקיעה הם נושאים מרכזיים ברומן "המפה והטריטוריה", שהטון שלו עדין ולירי יותר מהרומנים הקודמים והאגרסיביים של מישל וולבק. השחקנית רונית אלקבץ לא הבינה את העניין הזה, ובאירוע שנערך לפני כחודש בסינמטק תל אביב הִקְריאה בפומפוזיות כמה פסקאות מהספר (ואולי כן הבינה, אלא שהטון הפומפוזי הוא היחיד שהיא מסוגלת לו). וולבק עצמו ישב שמוט כתפיים במרכז הבמה, וקרא מהספר כמה קטעים בצרפתית, בטון שקט, מהורהר ומובס, שהוא הטון שבו נכתב הספר הזה, והוא הטון שבו יש לקרוא אותו.

ברומן יש שני גיבורים: ז'ד, אמן רב תחומי שמתעד בעלי מקצועות שונים וכך מצליח לגבש אמירה על החברה הקפיטליסטית בתום העידן התעשייתי; וסופר מתבודד בשם מישל וולבק שנקרא לכתוב קטלוג לאחת מתערוכותיו.

אביו של ז'ד הוא איש עסקים מבוגר הגוסס מסרטן, ובפרק היפה ביותר בספר מתוודה באוזני בנו על החמצת השאיפות האמנותיות והחברתיות שהיו לו בצעירותו: הוא רצה לשנות את העולם באמצעות אדריכלות יצירתית ורבת יופי, אך נכנע לצורך להתפרנס ולמגמות השימושיות של האדריכלות בת זמננו, עד שהתפשר לבסוף על קריירה של בניית אתרי נופש המוניים וסרי טעם.

בניגוד אליו, זכו מישל וז'ד לממש את שאיפותיהם האמנותיות ולהימנות עם בני הסגולה המעטים שהצליחו לחמוק משיניה של המערכת הקפיטליסטית ובכך נמנעו מלבזבז את חייהם בעבודה משמימה. אבל למרות זאת, הם סובלים מבדידות ומייאוש שקט, ולמרות כמה ניסיונות מהוססים ומרגשים אינם מצליחים לכונן ידידות אפילו זה עם זה.

הנושאים והעמדות מספריו הקודמים של וולבק, כגון ראיית האדם כיצור שמתעניין בעיקר במין ובכסף, חוזרים גם בספר הזה. החידוש העיקרי בו הוא המקום הנרחב שמקדיש וולבק להערות ארס-פואטיות. שם הספר לקוח משם התערוכה שמציג ז'ד: "המפה מעניינת יותר מהטריטוריה", כלומר האמנות מעניינת יותר מהעולם שהיא מתארת. התחושה היא שוולבק מבקש בספר זה להותיר אחריו צוואה אמנותית, ובאמצעותה לפרש את האני מאמין היצירתי שלו, לאפיין את המרכיבים והסודות של כתיבתו שלו.

ניתן לסכם את הדברים כך: היופי ביצירה הוא עניין משני. האמן צריך שתהיה לו תפיסת עולם חדשנית, עקבית וגורפת – כזו שניתן ליישמה על כל האובייקטים והמצבים בעולם. עליו להיצמד לאותן שיטות ודרכי פעולה, ולמזג בין חייו המקצועיים-אמנותיים למכלול חייו בכלל. האמן הטוב מתמסר לפרויקט אחד בלבד, שלטיבו הכוזב הוא יכול להיות מודע רק לעתים נדירות: לספק תיאור אובייקטיבי של העולם. עליו לגלות דבקות, בעיקר כשהוא עוסק במושג האמת. רצוי שיגלה עניין ברוע ובפשע, בעונש ובאשמה, כלומר בחלקים האפלים של נפש האדם. בני האדם הם הנושא של הרומן, אבל אנשים נבדלים אלה מאלה הרבה פחות מכפי שהם סבורים. כאמור, אצל וולבק מה שמניע אותם הוא בעיקר מין וכסף, והוא אכן מציב כמופת אמנים שעוסקים בעולם העבודה, בנימוק שזה מה שמגדיר אדם בחברה שלנו.

וולבק (הדמות בספר) מעביר סדנה לכתיבה יוצרת, ובה הוא ממליץ לתלמידיו לרשום כל יום הערות בפנקס, גם דברים שנראים להם שטותיים, לא רק משום שאולי משהו מזה יתגלה בהמשך כבעל ערך, אלא כתרגול במשמעת – האמן חייב להישאר אקטיבי ולקיים באופן רציף פעילות אינטלקטואלית מינימלית, אחרת יתנוון. אבל לגבי הכתיבה ממש, מציע וולבק לאמן לחכות עד שירגיש כוח או דחף הכרחי ליצור, עד שיופיע גרעין אותנטי של נחיצות, ואז להתמסר לו. שהרי "ספר הוא כמו גוש בטון שמחליט בעצמו איזו צורה ללבוש, ואפשרויות הפעולה של הסופר מצטמצמות לעצם עובדת היותה כאן, ולהמתנה, באפס מעשה מדכדך, שהתהליך יחל מאליו". לפי וולבק, על התהליך הזה להתבצע בבדידות, ורק כשהיצירה מסתיימת מגיע הרגע שבו צריך להראותה, וגם אז רק כדי שהאמן יוכל להרגיע את עצמו לגבי קיומה, לא כדי לקבל שיפוט מהזולת.

בסינמטק חזר וולבק על האמירה הזאת בהקשר מפתיע, בתשובה לשאלה על הדה-לגיטימציה של ישראל באירופה. הוא התייחס לשאלה בהפתעה מסוימת, כמעט באכזבה, ואז צחקק ואמר: "מה אכפת לכם מהדה-לגיטימציה? הרי אם הייתי מתייחס לדה-לגיטימציה שעשו לי, לא הייתי ממשיך לכתוב". במלים אחרות: המדינה והאמן צריכים להיות ריבוניים – לגלות נאמנות לאמת הפנימית שלהם ולא להעניק משקל לדעתם של אחרים עליהם. זהו מסר שראוי להישמע.

המפה והטריטוריה, מאת מישל וולבק, מצרפתית: רמה איילון, 300 עמודים, הוצאת בבל וידיעות ספרים, מחיר מומלץ: 88 שקל

 (פורסם ב"עכבר העיר")

 

 

ספר אוסטרלי מצחיק ומשובח – על "שבריר" של סטיב טולץ

וואו. איזה רומן מבריק.

אני אף פעם לא בוחר ספר לפי הכריכה, אבל המקרה הזה היה שונה. מצד אחד, ספר עצום בגודלו, 624 עמודים גדולים, שבצדם העליון מתנוססת חותמת האיכות, ואפילו הכבדות, של "עם-עובד"; ומצד שני, צבעים עליזים ואיורים קלילים וילדותיים שמציגים קבוצה משונה של פריטים: יד עם שעון, נעל, אשה שעיניה קשורות. הניגוד הזה משך וסיקרן אותי, אז פתחתי את העמוד הראשון ונתקלתי בפסקה הבאה:

"ספורטאי שאיבד את חוש הריח בתאונה טרגית הוא לא משהו שתשמעו עליו, ובצדק: כדי שהיקום ילמד אותנו לקח מייסר שלא נוכל ליישם אותו בהמשך חיינו, הספורטאי צריך לאבד את רגליו, הפילוסוף את שפיותו, הצייר את עיניו, המוזיקאי את אוזניו והשף את לשונו. ומה הלקח שלי? אני איבדתי את חירותי והתגלגלתי לכלא המוזר הזה, והדבר שהכי קשה להסתגל אליו פה – חוץ מזה שאין לי שום דבר בכיסים ושמתייחסים אליי כמו אל כלב שהשתין במקדש – הוא השעמום. לא אכפת לי מחדוות האלימות של הסוהרים, מהזִקפות המבוזבזות, אפילו מהחום המחניק (מתברר שבחברה שלנו מיזוג אוויר לא מתיישב עם מושג הענישה – כאילו רק אם נמות מחום נקבל באמת את מה שמגיע לנו). אבל מה כבר אפשר לעשות פה כדי להרוג את הזמן? להתאהב? יש כאן סוהרת שהמבט האדיש שלה אכן מפתה, אבל אף פעם לא הייתי רודף שמלות מצטיין – מבחינתי, כשהן אומרות לא, הן מתכוונות ללא. לישון כל היום?… לא נותר לי אלא להשתגע".

אחת המטרות החשובות של פסקת הפתיחה בכל רומן היא להציג קול ייחודי. בעיניי, הפסקה המצוטטת לעיל עושה את העבודה. קשה להישאר אדיש לשילוב הזה בין נון-סנס (ספורטאי שאיבד את חוש הריח בתאונה), ביקורת (חדוות האלימות של הסוהרים), גסות רוח (כלב שהשתין במקדש, זִקפות מבוזבזות), מסתורין (למה הוא נכלא?) ואיום באובדן השפיות (לא נותר לי אלא להשתגע).

אם הפתיחה, כדברי עמוס עוז, היא חוזה שכורת המחבר עם הקורא, הרי שהחוזה כאן מרובה הבטחות. וכולן מתמלאות. "שבריר" מספר על מרטין דין, יהודי אוסטרלי יליד 1956 ועל בנו ג'ספר. אחיו של מרטין הוא פושע אלים, ו"האיש האהוב ביותר באוסטרליה"; מרטין הוא "האיש השנוא ביותר באוסטרליה" – פילוסוף מתבודד ותמהוני, שמגדל את ג'ספר כאב חד-הורי ומנסה לחנך אותו להתבדל מן ההמון.

היחסים ביניהם הם תערובת של אהבה ותיעוב. מרטין חושש שבנו יעקוף אותו, ינשל אותו ויביא עליו את מותו. ג'ספר שואף בכל מאודו להיבדל מאביו, אך חושש שהוא הולך ונעשה דומה לו. זה נושא מוכר, לא רק מהספרים אלא גם מהחיים של רובנו, אך טולץ מציג אותו בצורה אנרגטית, שובבה, מסחררת ומלאת הומור. כל פסקה מלאה דימויים מופרעים ומצחיקים, תפניות מפתיעות בעלילה או משפטים שנקראים כמו ציטוטים מרהיבים של אוסקר וויילד או מארק טוויין.

כל זה מקנה לספר איכות של קאלט, ומעורר בך את החשק לקרוא בקול קטעים ממנו באוזני ידידיך. למרות גודלו העצום, הספר הזה דחוס מאוד ומעורר את הרושם כי המחבר הוא אדם שבמוחו מזדמזמים רעיונות והברקות בצורה רצופה וקדחתנית, ואין לו ברירה אלא להריקם אל הנייר. תמונתו של טולץ, המופיעה ברשת, מחזקת את הרושם הזה: פרצוף יהודי נמרץ ונוירוטי, עיניים קדחתניות, שיער שדומה שהקליש מרוב חשיבה מאומצת.

ככל שהספר מתקדם, מופיעות עוד ועוד דמויות ותפניות עלילה הזויות מקודמותיהן, והתחושה היא שטולץ מאבד שליטה: יש לו יותר מדי כדורים באוויר, בגובה רב מדי וביותר מדי צבעים. אבל כמו לוליין מיומן, הוא מצליח ללכוד את כולם במאה העמודים האחרונים, באפילוג מזהיר שקושר את כל הקצוות ומצליח לגבש אמירה חשובה ועמוקה. טולץ מצביע על כך שמודעותו של האדם למוות הניעה אותו לברוא את הרקיע והשאול, את אלוהים ואת הדת, את הנשמה ואת המשמעות. אלא שבאופן פרדוקסלי ואירוני, דווקא ההשתקעות בפרויקט האלמוות שלו מביאה פעמים רבות את מותו של האדם; דווקא הפחד מפני המוות מקצר את חייו. זוהי תובנה עצובה ומצחיקה כאחת, בדיוק כמו הספר הזה.

שבריר, מאת סטיב טולץ, מאנגלית: אֹהד זהבי ואיֶלת אטינגר, הוצאת עם-עובד, 624 עמודים, מחיר מומלץ: 98 שקל

 

 

יום הזיכרון: על הרצח באיתמר

אל העפר", ספר העיון של יובל שמעוני, קיבל לפני כחודשיים אקטואליות מצמררת. עד היום זיכה אותנו שמעוני בשני ספרים נוספים: "מעוף היונה" ו"חדר", שעסקו, אמנם בצורה שונה מאוד זה מזה, בזמן ההווה. אבל ב"אל העפר" מטפל שמעוני בסיפורי התנ"ך, ונושאו הוא הנצח, לא פחות.
הספר נפתח בהתוודעותו של האדם אל מותו, עם הנגיסה בפרי עץ הדעת. שמעוני מעיר כי לפני כן לא היה מודע האדם לארעיותו בעולם, ולכן אולי לא העדיף לנגוס תחילה מפרי עץ החיים, שהיה מעניק לו חיי נצח. הכמיהה אל האלמוות התעוררה בו רק עם הידיעה על המוות, אבל אז כבר היה מאוחר: האדם גורש מגן העדן ובתוך כך קיבל את הידיעות המרות על הצורך לעבוד בזיעת אפיו ועל העובדה כי במוקדם או במאוחר ישוב אל העפר.
לפי האנתרופולוג ארנסט בקר, התרבות האנושית כולה היא מנגנון של הכחשת המוות או לפחות של התמודדות אתו. כל תרבות מספקת לאדם משמעות לנוכח סופיותו ונחמה על חלופיותו, בין השאר בכך שהיא מציעה לו את האפשרות כי הוא חלק מדבר-מה גדול יותר, שבמסגרתו הוא זוכה, לפחות במובן מסוים, לחיי נצח. באופן דומה, שמעוני מראה כיצד תמונת העולם המקראית מיטלטלת בין חד פעמיותם של חיי האדם לבין הנצח המובטח לו ברציפותו של העם. כך, הסיפור המקראי אינו עוסק באדם אחד, אלא בקבוצה שלמה ובכל דורותיה, ושם אותה במרכז. לכן, בתנ"ך לא היחידים הם העיקר, אלא השלשלת שהם מרכיבים חוליה אחר חוליה והמכלול שיצטרף מכולם.
טענתו המרכזית, והמשכנעת, של שמעוני היא זאת: "כנגד המוות בא הפתרון העברי, ובמקום נצחיות לאדם יקנה אותה לשושלת הלאומית. פרספקטיבת הזמן הזאת, שמתפרשת על פני דורות, גוזרת גם את מראה המרחב שבו חיים – לא אדם יחיד אלא בני עם אחד, שאת נופיהם מכתיב קנה המידה הזה של מפת עולמם. רק מעט פרטים יסתמנו סביבם בסיפור תולדותיהם, שכן מפות מעצם טבען אינן עוסקות לא בזעיר ולא בארעי – לא בחלוקי אבנים, לא בניחוחם של פרחים, לא בצלה החולף של ציפור – ומעת שהומרו נופיהן בסמלים נדמה כי לא רק המרחב הודבר שם אלא גם הזמן הפועל עליו".
כתבתי שדברים אלה קיבלו אקטואליות מצמררת, משום שניתן היה לשמוע את הדיהם בשבוע שעבר, בקריאות להגיב על הטבח הנורא של בני משפחת פוגל באיתמר בבניית בתים רבים ביהודה ושומרון. כלומר, בקריאות להפוך את המוות לאירוע לאומי, תוך כדי הדברת המרחב (ואגב כך, הדברת העם הנוסף היושב בו, הפלשתיני); להעניק למוות משמעות כחלק מתוכנית גדולה ליישוב הארץ, ובכך לשעבדו לאג'נדה פוליטית מסוימת מאוד (שהמתים אמנם האמינו בה).
לפי גישה זו, גורלם של אודי, רותי, יואב, אלעד והדס ז"ל לא יהיה כגורלם של חלוקי אבנים, ניחוחם של פרחים או צלה החולף של ציפור. הם יזכו לחיי נצח הודות לשכונות שיוקמו בעקבות מותם. ויש הרואים בכך נחמה.
ואולם, אף שקשה להכחיש שמותם הוא אירוע לאומי, לא רק מפני שנגרם ממניעים לאומיים אלא גם  מפני שנגע עמוקות בכולנו, ישנה גם גישה אחרת. היטיב לבטאה בלוויה אחיו של אודי ז"ל, חברי הטוב מוטי פוגל, שחולק אתי בנטל כתיבת ביקורת הספרים ב"עכבר העיר":
"אודי, אחי הצעיר, גרמת לי לקום היום בשש ורבע ואתה יודע כמה זה קשה בשבילי. כל מה שיש לי לומר אלה קלישאות. אילו הייתי יכול, הייתי מסלק את כל מי הגיע לכאן ולוחש לך, אודי קום ובוא נשחק כדורגל. כל הסיסמאות על תורה והתיישבות מנסות להשכיח את העובדה הפשוטה והחותכת בכאב: אתה מת, ושום סיסמה לא תחזיר אותך. הלוויה הזאת צריכה להיות אירוע פרטי. אדם מת לעצמו, לילדיו ובמקרה הרע להוריו ולאחיו. אודי, אתה לא סמל או אירוע לאומי. חייך היו תכלית לעצמם ואסור שהמוות הנורא שלך יהפוך את החיים לכלי".
וזה, בעצם, כל הוויכוח.
אל העפר, מאת יובל שמעוני, הוצאת עם-עובד, 136 עמודים, מחיר מומלץ: 64 שקל

על חזירים קפיטליסטים וחיות אחרות, אגב "ענבי זעם"

באחרונה מוקרן בארה"ב תשדיר של המפלגה הרפובליקאית ולפיו האימפריות הגדולות בהיסטוריה נפלו מפני שבגדו בעקרונותיהן. הרמז ברור: מדיניות הרווחה של אובמה היא בגידה בקפיטליזם שהפך את אמריקה למה שהיא.

ומהי, באמת, אמריקה? גן עדן מלא חרות ושפע כפי שהרפובליקאים היו רוצים שנאמין? מקום שבו אם רק תעבוד קשה, תהיה עשיר, חופשי ומאושר? או שמא, כפי שכתב ג'ון סטיינבק, ארץ שבה "אתה חופשי בדיוק במידה שבה יש לך כסף לשלם עבור זה"?

ולו כדי להשיב על השאלה הזאת, כדאי היה להוציא עכשיו בתרגום חדש את הרומן המיתולוגי הזה, התיעוד הספרותי האולטימטיבי של המשבר הכלכלי ממנו סבלה ארה"ב בשנות השלושים.

כפי שסטיינבק היטיב להראות, המשבר נגרם דווקא בגלל האידיאל שהרפובליקאים מתגעגעים אליו: שוק חופשי שבו כל אדם חופשי לשעבד את זולתו, לנצלו ולהרעיבו. השוק הזה התיר יחס חמסני לא רק לאדם, אלא גם לטבע: חקלאים אמריקאים מצצו את לשדה של האדמה, עד שחוללו מדבור שעיקר אותה.

ואכן, הספר מתחיל בתיאור סופות האבק המפורסמות שהשתוללו במערב התיכון והפכו אזורים שלמים לבלתי פוריים. תהליכי מיכון הביאו לכך שהטרקטורים החליפו את בני האדם ודחקו אותם מנחלותיהם, מכיוון שמי שלא היה יכול לרכשם, לא הצליח להתחרות בתאגידים החקלאיים העשירים. גדולתו של סטיינבק נעוצה בכך שלא הסתפק בתיאור ההשפעות של תהליכים אלה על המשק האנושי, אלא ניתח גם את השלכותיהם על הנפש האנושית:

"וכאשר חדל סוס מעבודה ונכנס אל האסם נותרים חיים וחיוּת, יש נשימה וחמימות, והרגליים בוטשות בקש, והלסתות לועסות מספוא, והאוזניים והעיניים מלאות חיים. חמימות של חיים שורה באסם, וריחם וחומם של חיים. אולם כאשר כבה מנוע של טרקטור הוא מת בדיוק כעופרת הברזל שממנה הוא נולד. החום מסתלק ממנו כחומם של חיים המסתלק מגווייה… וכך נוח ויעיל. נוח כדי כך שהפלא מסתלק מהעמל, כה יעיל עד שהפלא נוטש את האדמה ואת עבודתה. ואל הפלא מצטרפים ההבנה השכלתנית והיחס הישיר. ובקרב מפעיל הטרקטור צומחת טינה המשתלטת רק על נוכרי שאינו מבין כמעט ואינו מתייחס ישירות… האדמה היא יותר מניתוחה השכלתני. אך מפעיל המכונה, הנוהג טרקטור מת על ארץ שאין הוא יודע ואוהב, מבין כימיה ותו לא; והוא בז לאדמה ולעצמו. בהיסגר דלתות הברזל הגלי, הוא הולך הביתה, וביתו אינו האדמה".

כך, בפסקה אחת, הארוגה היטב בעלילה, הציג סטיינבק, הגרמני במוצאו, את הרעיונות הגרמניים החשובים של הניכור (קרל מרקס) והסרת הקסם בעולם המכני המודרני (מקס ובר). הוא עשה זאת דרך סיפורה של משפחת החקלאים ג'ואד, שגורשה מאדמתה באוקלהומה ונסעה דרך ארוכה לקליפורניה, בכלי רכב רעוע, בתקווה נואשת למצוא שם עבודה בקטיף. אלא שגם בקליפורניה לא נמצאה להם גאולה, והם פגשו שם רק מעבידים נצלנים שהציעו להם שכר שלא הספיק אפילו למזון. תקופות ממושכות לא עלה בידם להשיג עבודה כלל, והם סבלו מחרפת רעב.

מסעם של בני ג'ואד רווי אזכורים לכתבי הקודש, ומזכיר את יציאת מצרים. אלא שבמקום להגיע אל הארץ המובטחת, השעבוד וההשפלה גוברים עם כל עמוד. אף שהיה נוצרי מאמין, הציג סטיינבק את הדת כמנגנון שסייע בשעבוד ההמונים. סטיינבק לעג למטיפים ששיתפו פעולה עם כוחות ההון, הלעיטו את צאן מרעיתם בהבטחות כוזבות לגאולה בעולם הבא, וליבו בהם רגשי אשם על חטאים מדומים, בעיקר מיניים; בכך גרמו המטיפים לפועלים הפשוטים להשלים בצייתנות עם הגיהינום וההשפלה שירשו בעולם הזה.

הדתיות של סטיינבק היתה הפוכה מהקפיטליזם החזירי: לא ההנחה כי ניתן לרתום את האנוכיות הטבועה בכל אדם להשגת שגשוג כללי, אלא האמונה כי כולנו רקמה אנושית אחת; לא אדם לאדם זאב, אינדיבידואל, אטוֹם מבודד – אלא אדם כאיבר בגוף גדול ממנו, הכולל גם את בעלי החיים, הסביבה והטבע; לא תחרות אכזרית, אלא שיתוף, עזרה הדדית ושאיפה לשוויון; לא התרפסות בפני החזק וכניעה לשחיתות ולעוול, אלא התאגדות החלשים בחברה ודרישה לצדק. אלה הערכים שאפשרו לארה"ב לצאת מהשפל הגדול ולהפוך למעצמה החזקה בעולם. במפלגה הרפובליקאית עדיין לא הכירו בכך, אבל בטוניסיה, מצרים ואולי אפילו בישראל ההבנה הזאת מתחילה לחלחל.

ענבי זעם, מאת ג'ון סטיינבק, מאנגלית: גרשון גירון, הוצאת ידיעות ספרים וספרי חמד, 621 עמודים, מחיר מומלץ: 98 שקל

 

 

 

לא שווה לריב ככה על בחורה (על "הלנה" מאת אוריפידס)

אוריפידס היה היווני היחיד שהקדיש מחזות להרס טרויה, ועוד עשה זאת מנקודת מבטם של המנוצחים. זהו רגע מכריע בתולדות הספרות וההיסטוריה, שכן היכולת להיכנס בנעליו של האחר היא סימן לבגרותו של אדם ובעצם גם לבגרותה של תרבות שלמה. היכולת לגלות אמפתיה לאויב, שהיא חיונית מבחינה אמנותית ופוליטית, דורשת התגברות עצמית: השתחררות מדעות קדומות, מנטיות לב שהוטמעו בילדות ומקלישאות שבאפלתן חונכת.

עד היום מתקשים רבים להזדהות עם כאבו של הצד השני ולהבין את מניעיו, והדבר מרבה את העימותים והמלחמות בעולם. עובדה זו מדגישה את הישגו של אוריפידס, שכבר לפני 2,400 שנה ידע לספר את מלחמת טרויה מזווית ראייתם של הטרויאנים.

מחזותיו של אוריפידס חתרניים בהיבט נוסף: בעוד שאצל הומרוס, למשל, מושם דגש רב על ההרואיות של המלחמה, אוריפידס אינו מהסס לטעון כי במלחמת טרויה שני הצדדים הפסידו, וכי מדובר היה במלחמת שווא. לפי הפרשנות הנועזת והחריגה שהוא מביא במחזה "הלנה", הלנה אשת מנלאוס כלל לא בגדה בו ולא הצטרפה לפריס. מי שהיתה בטרויה לא היתה אלא כפילה של הלנה, שיצרו האלים במטרה להטעות את בני האדם.

בכך, למעשה, מתבטלת עילתה של המלחמה, שכן הלנה האמיתית שהתה כל הזמן הזה במצרים, ושמרה אמונים לבעלה. וכפי שתוהה משרתו הזקן של מנלאוס, כשהוא מגלה את דבר הטעות שהציתה את המלחמה: "כלומר עמלנו לחינם בגלל ענן?"

גם ב"הלנה" וגם ב"נשי טרויה" מדגיש אוריפידס את האובדן, הכאב וההרס העצומים שמסבה המלחמה לשני הצדדים, וכן את האבסורדיות שלה ("בגלל ענן"). הדברים אינם נאמרים במפורש, אבל דומה כי אוריפידס רומז כי יסודן של רוב מלחמות בני האדם הוא בענן: כלומר באשליה או טעות, ובכל מקרה אינן מצדיקות את ההרס שהן מביאות.

ב"נשי טרויה" מובא סיפורן של נשי המנוצחים הטרויאנים, שנמסרות כשפחות או פילגשים ליוונים המנצחים, נאנסות ומושפלות. ב"הלנה" עומדת במוקד העלילה האישה שיופיה הביא לכל האסון הזה, שלא בטובתה, ואשר בזמן שהותה במצרים נאלצה להדוף את חיזוריו של המלך המקומי, שגם הוא נשבה בקסמיה.

בשני המחזות מתואר היופי כעושר השמור לרעת בעליו. הארוס מחולל הרס, וכוחו גדול יותר מכל כוח אחר. אלות מוכנות להשתטות ולשקר למענו (התחרות המפורסמת שבה פריס נדרש להכריע מי האלה היפה ביותר), ועמים יוצאים למלחמת שמד זה בזה. ואולם, וזוהי נקודה חשובה, בשני המחזות זוכה הלנה בסופו של דבר לשוב אל חיקו של בעלה, ודומה שיופיה מגן עליה מפני כל רע. בעוד ששאר הנשים מאבדות את בעליהן וילדיהן, נאנסות או נמסרות לעבדות – הלנה היא היחידה ששומרת על מעמדה.

בניגוד לדברים שכותב במבוא המתרגם אהרן שבתאי, "נשי טרויה" אינו מחזה סטטי, ודווקא יש בו נקודת מפנה. בשלב הראשון הבעל הנבגד מנלאוס מבקש להוציא את הלנה להורג, ואולם לאחר משפט שהוא עורך לה, הוא מוכרע שוב בידי יופיה ומחזירה לביתו. כך קורה שהלקח לא נלמד. הארוס והיופי ממשיכים לעוות את השיפוט, גם לאחר שההרס שהם מחוללים כבר גלוי לעיני כל. אבל זהו טבעו של האדם: היופי והמיניות מביאים אותו למעשים המנוגדים לעקרונותיו ולטובתו ומשעים את יכולתו לפעול בהיגיון ובצדק. מי שמבינה זאת היא הקבה, מלכתה המנוצחת של טרויה, שאומרת על מנלאוס: "אין חושק שלא יחדל עוד לאהוב". כלומר, בניגוד למקובל לחשוב, לפחות בתרבות היהודית שדיברה על שקר החן והבל היופי, אצל היוונים דווקא האהבה שמושתת על היופי היא האהבה הנצחית. ואילו האהבה השמימית חולפת, כדברי המקהלה: "האלים חדלו לאהוב את טרויה".

כהרגלו, אהרן שבתאי מיטיב לתרגם את המחזות הקלאסיים לעברית עכשווית ומדויקת, ומשתמש במלים כגון "לעצבן", "זיון" ו"מתאים לי" – מבלי שהדבר יצרום. בכמה מקומות יש משחקי מלים מבריקים וקריצות לדוברי העברית, כגון בשורה: "יש לי אישה אחרת, זו הצרה". למרות המחלוקת לגבי מידת הסטטיות של "נשי טרויה", המבואות שלו רבי ערך ומיטיבים להציג בפני הקורא את ההקשר שחיוני להבנת המחזות.

למרבה הצער, הנושא של מלחמות שווא שבהן שני הצדדים מפסידים עדיין לא התיישן.

"נשי טרויה" ו"הלנה", מאת אוריפידס, מיוונית: אהרן שבתאי, הוצאת שוקן, 109 עמודים (בשני המקרים), מחיר מומלץ לכל מחזה: 65 שקל

לא משל ולא חלום (על "החיים כמשל" מאת פנחס שדה)

 מה משותף לרומן "החיים כמשל", לאלבומים של "הסמית'ס" ולסרט "מלאכים בשמי ברלין?"

מבחינתי, לפחות, מדובר ביצירות שהערצתי בנעוריי, והיום אני קצת מתבייש בכך.

לפנחס שדה, מחבר "החיים כמשל", הייתה תשובה מצוינת לאנשים כמוני, שטענו שעם השנים פחתה התלהבותם מספרו. "אל תשאלו מה היצירה שלי איבדה עם השנים. תשאלו מה אתם איבדתם מאז גיל הנעורים".

הפרסום המחודש של "החיים כמשל", במסגרת פרויקט "עם הספר" של הוצאת "ידיעות ספרים", מספק הזדמנות טובה לברר את הסוגיה הזאת. מדובר ברומן אוטוביוגרפי שפורסם לראשונה ב-1958, כששדה היה בן 29. שדה מספר בו על ילדותו בבית הרוס, על חוסר הסתגלותו בבית הספר, על השנתיים שבילה בקיבוץ כילד חוץ ואחר כך על מעברו לירושלים ומסעו ללונדון, בתקווה להיעשות לאמן.

בעיניי, גם כיום, הישגו הגדול ביותר של הספר הוא לשוני. שפתו של שדה משיגה שילוב נדיר של פשטות, בהירות ופיוטיות, ואף שחלפו יותר מחמישים שנה מאז הכתיבה, היא עדיין לא התיישנה. כמעט כל קטע בספר יכול להדגים את העניין הזה:

"שלוש אחרי חצות. שעה זו, כמו כל שעה ושעה, היא אחרונה בשביל מישהו אי-שם על פני האדמה. בשעה זו הוא נפרד מן העולם.

"שלוש אחרי חצות. יפה הוא אור הפנסים הצהבהב, הקלוש, הנח בחסד שוקט על העצים. יפה מראה ירושלים בשנתה, יפה קיומם הבודד, החד-פעמי של כל העצמים. אבל שתיקת האדמה נוראה היא.

"ממורא שתיקתה של האדמה יגעה השור. ממורא שתיקתה של האדמה יתגלם ההר כראם. ממורא שתיקתה של האדמה תרעד האבן, העץ יוכה בשיגעון, האש תטבע, המים יישרפו, והנשמה תצעק לאלוהים".

המלים האלה, כפי שכתב שדה על מלות התפילה ששמע בבית הכנסת, הן עמוקות יפעה. קל להבין את ההשפעה העצומה שיכולה להיות להן על קורא בן שש-עשרה או שבע-עשרה, שבדיוק מתחיל להרהר בשאלות הגדולות של הקיום: מדוע הוא כאן, לשם מה, מהי משמעות החיים? מהי האהבה? וכיצד קיומו של המוות משליך על כל זה?

אלא שיש משהו מעורר חשד בהתעקשותו של שדה להישאר כל הזמן בספירות האלה, ובספירות האלה בלבד. אדם ברוך הגדיר יפה את ההתעקשות הזאת של שדה כ"יומרה קבועה לשגב". הבעיה נעוצה בכך ששדה התייחס לעצמו וליצירתו ברצינות נטולת ביקורת או אירוניה עצמית. ואין מה לעשות: מגיע גיל שבו אהבה עצמית מוגזמת אצל הזולת מעוררת בך אי נוחות.

במקרה של שדה, שהרבה לדבר על צניעותו שלו, האהבה העצמית הזאת הייתה כרוכה בבוז לזולת ולמאבקיו. פעמים רבות, הבוז הזה היה במקומו. כמו למשל בדבריו המושחזים של שדה על הפסיכולוגיה, על נטייתה המשעממת והמכנית לצייר את דמותו של האדם כפונקציה הכרחית של חוויות ילדותו, ועל שאיפתה הדכאנית להשיב לתלם את כל החורגים מסטנדרטים מלאכותיים של נורמליות שהיא עצמה קבעה. גם בדבריו של שדה נגד העדריות, שהייתה נפוצה מאוד בעשור הראשון לקיום המדינה, היה טעם רב וחידוש גדול לזמנם.

כשאתה נער, המשפטים שכתב שדה נגד החומרנות מעוררים בך רושם רב. אבל כשאתה מתבגר, וצריך לשאת בעצמך בעול הפרנסה, אתה מבין כמה התנשאות יש בהם, ועד כמה זו חוכמה קטנה להתנשא מעל חרדות הכלכליות של בעלי משפחות (לשדה עצמו לא היו ילדים).

הביקורת על החומרנות היתה רק חלק מרתיעתו הכללית של שדה מכל דבר ארצי או יומיומי. הוא דחה את העולם הזה לטובת העולם שמעבר, והכריז כי תשוקתו הגדולה היא לדבר על אלוהים. כמסקנה כמעט הכרחית מכך, הִרבָּה שדה להביע כמיהה ומשיכה אל המוות: הדרך היחידה לחרוג מן העולם הזה, הבלתי מספק לטעמו.

זהו הרעיון המרכזי של הרומן, שבא לידי ביטוי גם בשמו: "החיים כמשל", כלומר כשלב מעבר בלבד לדבר מה מופלא מהם. אלא שייתכן מאוד כי החיים האלה אינם משל, וגם לא חלום, אלא כל מה שיש לנו. זהו כישלונו הגדול של שדה, שהתיימר להיות תלמידו של ניטשה, אבל לא הבין את רעיונו העיקרי של הפילוסוף הגרמני: שעלינו לומר הן לחיים.

החיים כמשל, מאת פנחס שדה, הוצאת שוקן וידיעות ספרים, 446 עמודים, מחיר מומלץ: לא מופיע

א.ב. יהושע עושה רטרוספקטיבה לעצמו – על "חסד ספרדי"

אם העיסוק בפילוסופיה פירושו ללמוד למות, כדברי מונטן, הרי ש"חסד ספרדי" הוא ספר פילוסופי מובהק. סיומים, פרידות ומוות הם נושא מרכזי ברומן הזה, ואחד הרעיונות המפתים ביותר שלו הוא כי ניתן להתמודד עמם בדרך מחויכת ומפויסת.

גיבור הספר, יאיר מוזס, במאי בן שבעים ש"מדבר בידידות עם המוות", מוזמן לרטרוספקטיבה של סרטיו  בספרד. הוא מופתע לגלות כי מוצגים שם רק סרטיו הראשונים, הסוריאליסטיים והאבסורדיים, ואילו לסרטים הריאליסטיים שביים בשנים מאוחרות יותר לא נמצא מקום.

חיפוש קווים מקבילים בין הגיבור והיוצר של יצירה ספרותית נחשב למעשה ברברי, אבל במקרה הזה קשה להתאפק. מה גם שהסרטים שביים מוזס בתחילת דרכו מזכירים את סיפוריו הראשונים של א.ב. יהושע, כמו "מסע הערב ליתיר" או "בסיס טילים 612", ומאוחר יותר ברומן יש הרמז ל"שתיקה הולכת ונמשכת של משורר".

מוזס, אולי כמו יהושע, נאלץ להתמודד עם הטענה כי יצירתו המוקדמת מאפילה על יצירתו המאוחרת. הוא מנסה להצטדק ולהסביר כי המעבר לריאליזם מפורט נעשה כדי להילחם בשכחה באמצעות התמקדות בחומריות עצמה. ואולם, כפי שהוא מודה בעצמו, זוהי תשובה חלקית בלבד.

 יש סיבה נוספת לנטישתו של מוזס את הסוריאליזם. באחד המקומות ברומן הוא מתלונן שהקהל בימינו אינו בנוי לדקויות ולרמזים, וכי יש להסביר לו את הדברים בצורה ברורה ומפורשת. בעיני מוזס השמרן, סוריאליזם גם מייצג יסוד לא רציונאלי, מרדן ובלתי נשלט. לכן הוא נפרד משותפו ליצירותיו המוקדמות, התסריטאי טריגנו, והקשר ביניהם מתנתק.

אין זה מקרה שהסיבה לקרע בין מוזס לטריגנו היא החלטתו של הבמאי לשנות את סצנת הסיום של סרטם האחרון. כאמור, סיומים ומוות הם עניין גדול ברומן הזה. לשחקנית שליוותה את מוזס כבר לא נמצאים עוד תפקידים, התסריטאי חדל ליצור, השחקן שהסצנה בהשתתפותו בוטלה מת, גם הצלם נפצע קשה תוך כדי צילומים ונפטר לבסוף. שחקנית ספרדייה זקנה מתלוננת כי היא לא סובלת סיומים בספרים וסרטים, אולי כי היא קרובה לסיום חייה שלה, ואילו הסוף הוא לעולם פרידה ממה שהיה יכול להיות ולא היה.

 מוזס, כדבריו, מתיימר להילחם בשכחה (ובהשאלה: בכיליון ובמוות), באמצעות נטורליזם: התמקדות בחומריות עצמה. אבל במפגש המכריע בשיאו של הספר עם האנטגוניסט שלו, התסריטאי טריגנו, מסביר לו התסריטאי כי מה שדרוש הוא בדיוק ההפך מזה.

בפסקת השיא של הרומן, אומר טריגנו כי בתסריטיו הוא חתר "לפגוע באימה המטאפיסית. להקטין את סמכותה לאו דווקא מתוך כוונה לפגוע בדת עצמה… בלי לגרור אותה אל האימה מפני משהו נסתר ונעלם, מפני אל מופשט, קנאי ותוקפן… הרגשתי שהזהות הרציונלית של מלח-הארץ והתרבות החילונית ההדוניסטית שלו, הן בסך הכל קליפה דקה, פריכה, שבזמן משבר או קונפליקט תתפורר מול הכוח החזק של אימת הרוממות" (327).

בספר המחקרים המרתק שיצא באחרונה על יצירתו של יהושע, "מבטים מצטלבים", כתבו החוקרים מרדכי שלו ואורי שהם דברים דומים לאלה. החוקרת עדיה מנדלסון הצביעה על החשיבות הגדולה שמייחס יהושע לרעיונות ולבחירות מוסריות ביצירות ספרות. אצל יהושע מדובר בדרך כלל ברעיון מפתיע, שיש בו פרדוקס שסותר את הדעה המקובלת. גם את סרטיהם של מוזס וטריגנו מניעים רעיונות כאלה: כל מטופל הוא בעצם גם מטפל, אסונות הם הדרך הטובה ביותר לקרב בין בני אדם ועוד.

במקרה של "חסד ספרדי" הרעיון הפרדוקסלי הוא כזה: דווקא בסוריאליזם, באבסורד ובמטאפיסיקה יש משהו מתון, שפוי ומשועשע ואילו בנורמליות יש פעמים רבות משהו אלים ומרושע. יהושע מזכיר בהקשר הזה את קפקא, אחד מאבותיו הספרותיים, ומאתר את הקסם שהילך הסופר הצ'כי על הקוראים בישראל בכך שהם ביקשו חלופה לדחיסות הלאומית והאידיאולוגית שהקיפה אותם.

   אף שכבר הותקף פעמים רבות בהקשר הזה, יהושע אינו חושש מהבחירה הסטריאוטיפית בתסריטאי המזרחי כמי שאחראי על הדמיון המתפרע, ובבמאי האשכנזי כמי שמרסנו בשם עקרונות של תבוניות וסבירות. אלא שכאמור, הגאולה על פי "חסד ספרדי", הדרך הנכונה להתמודד עם אימת הרוממות והמוות, אינה הדרך התבונית והמפוכחת, אלא דווקא הדמיון המשועשע.

יהושע, כדרכו, מצליח להציג את רעיונותיו המפתיעים בדרך מרתקת ומשכנעת ובעברית יפהפייה. אבל חולשה אחת יש ברומן: חלקים נרחבים מהשליש השני, במיוחד אלה שעוסקים במשפחתו של מוזס, שנופלים ברמתם משאר הספר ואינם תורמים מספיק למכלול היצירה.

חסד ספרדי, מאת אברהם ב. יהושע, 374 עמודים, הספריה החדשה, מחיר מומלץ: 94 שקל

 

 

 

  

 

החופש הגדול (על החדש של ג'ונתן פרנזן)

באוגוסט יצא לאור בארה"ב Freedom"" מאת ג'ונתן פרנזן, מחברו של הרומן המהולל "התיקונים". אובמה כבר הספיק לקרוא אותו, אופרה ווינפרי בחרה בו למועדון הספרים שלה ו"טיים" עשה עליו כתבת שער. ביקשתי לברר על מה המהומה, וגיליתי שישראל מופיעה בספר בתפקיד קטן אך משמעותי

ענייני אהבה אילצו את ידידתי המשוררת לטוס לברוקלין. תודו ששמעתם על צרות גדולות מאלה. בשובה משם, אולי כדי לפצותי על היעדרה ואולי כדי לנחם אותי על שנתקעתי עוד קיץ בארץ אלימה ונידחת, היא הביאה לי עותק של הרומן החדש של ג'ונתן פרנזן, "Freedom.

כמו רבים אחרים, יצאתי מגדרי מהרומן "התיקונים" שהתפרסם ב-2001. כל כך התלהבתי ממנו, עד שהמלצתי עליו בחום לכל מכרי (וגם לאנשים זרים, שראו בכך סוג של הטרדה, ואפשר להבין אותם, אבל זה כבר סיפור אחר). אמנם הגיעה אלי שמועה כי אחת ההוצאות בישראל כבר עובדת על התרגום של Freedom, אבל מאחר שאני לא טוב בדחיית סיפוקים, הזדרזתי לקרוא את הספר.

ומה היתה רבה הפתעתי לגלות כי אחד הנושאים הנידונים בו, אמנם לא בעומק ניכר, הוא יהדות, וכי אפילו אותה ארץ אלימה ונידחת שממנה ביקשתי למצוא הפוגה בין דפי הרומן, כלומר ישראל, מוזכרת בו כמה וכמה פעמים, ודווקא בהקשרים שליליים.

אמריקה התאגידית נלחמת בעיראק

טקסט: בדומה למה שעשה ב"התיקונים", גם ב-Freedom מצליח פרנזן לתאר את הרגע ההיסטורי ולגבש אמירה רחבת היקף על מצבה של אמריקה דרך העיסוק בחייה של משפחה מתפוררת אחת. במקרה הזה מדובר בבני הזוג וולטר ופאטי ברגלונד, שהכירו בסוף שנות השבעים בקולג'. הדבק המפוקפק שחיבר ביניהם היה הערצתם המשותפת לחברו של וולטר, ריצ'רד כץ, מנהיג להקת רוק ציני, כריזמטי ורודף נשים.

וולטר האידיאליסט, האינטליגנטי אך גם האפרורי, התאהב בפאטי; ריצ'רד – באקט בלתי אופייני של נדיבות – דחה את חיזוריה כדי לפנות לו את המקום. פאטי, באופן מסקרן למדי, היתה כוכבת הכדורסל של הקולג'. הבחירה הזאת איפשרה לפרנזן להשיג את השילוב שהזכרתי בין האישי לחברתי, שכן חייו של הספורטאי מזמינים דיון בתחרותיות, עבודת צוות והישגיוּת אינדיבידואלית – סוגיות המעסיקות את החברה האמריקאית מיום היווסדה.

שנות הנישואים הראשונות של וולטר ופאטי היו נעימות למדי, והם גידלו שני ילדים מוצלחים: ג'סיקה וג'ואי. הבעיות התחילו כאשר ג'ואי בן ה-15, שבאופן מוזר הזכיר לאמו האוהבת דווקא את ריצ'רד, התחיל לשכב עם בתה של השכנה ההמונית. פאטי, התחרותית והרכושנית, ראתה בכך אקט של התרסה נגדה, ואפילו של בגידה. לאחר מכן, כשילדיה עזבו לקולג', היא הרגישה נטושה וחסרת תועלת, משום שעד אז הקדישה את כל זמנה לגידולם ולא יצאה לעבודה. אל החלל הזה נשאבו דיכאון והתפרצות מחודשת של המשיכה אל ריצ'רד, אשר שמר על קשר עם המשפחה והוסיף להיות חברו הטוב ביותר של בעלה.

את ההמשך אתם כבר יכולים לנחש לבד. נוסיף לכך את העובדה שוולטר הליברלי, בעל המוּדעוּת החברתית והסביבתית, התחיל לעבוד בשירותו של תאגיד אנרגיה כוחני, בתקווה שדווקא כך יצליח לפעול להגנת הטבע. תקוותו לא בדיוק מתגשמת, אבל הוא מתאהב בעוזרת צעירה ויפה שפגש במקום עבודתו, אשר בניגוד לאשתו חולקת אתו את תשוקותיו הפוליטיות והאידיאולוגיות.

את המוטיב של אמריקה התאגידית המושחתת מחזקת הסתבכותו הארתור מילרית של ג'ואי. בנו של וולטר בוחר לעשות עסקים עם חברה ביטחונית המספקת לחיילים האמריקאים בעיראק ציוד פגום שמסכן את חייהם. כאן גם אנחנו נכנסים לתמונה, משום שג'ואי משיג את העסקה בעזרת אביו של חברו בקולג', יהודי עשיר העומד בראש מכון מחקר ניאו שמרני ובעל השפעה בוושינגטון.

אותו יהודי סבור כי לגיטימי לשקר לציבור האמריקאי בדבר הימצאותו כביכול של נשק להשמדה המונית בידי עיראק, משום שהדבר נחוץ להצדיק יציאה למלחמה שמניעיה האמיתיים אחרים: אימפריאליזם רעיוני (היומרה להפיץ דמוקרטיה בעולם הערבי), תאווה לנפט, חמדנות של תעשיית הנשק האמריקאית והרצון לשרת את האינטרסים של ישראל.

פרנזן מרמז כאן כנראה לשקר האצילי שבעיני אפלטון הכרחי לניהול ענייני המדינה, תפיסה שאותה קידם בארה"ב הפילוסוף היהודי ליאו שטראוס, שנחשב לאביהם של השמרנים החדשים. זהו רמז מעניין, מכיוון שגם אמנות הרומן היא סוג של שקר אצילי הנרקם בשירות אמת נעלה יותר. אלא שפרנזן אינו סבור כי ממשל בוש פעל בשם אמת נעלה, אלא למען תאוות בצע כוחנית ויהירה. את הערך המרכזי שהתיימר אותו ממשל לקדם, החופש, מציג פרנזן ככסות לשחרור מהמחויבות להתחשב בבני אדם אחרים ובטבע. או במלה פשוטה: כאנוכיות. באחד המקומות בספר, כשוולטר מונה כל מיני רעות חולות הנובעות מנטייתו הבלתי מרוסנת של האדם להתפשט במרחב, הוא מזכיר את ההתנחלויות הישראליות.

זה משתלם להיות Cool

בכלל, הספר מלא יהודים. פאטי היא בת לאם יהודיה, מה שהופך כמובן גם אותה ואת ילדיה ליהודים על פי ההלכה, וג'ואי אפילו מפלרטט קצרות עם הרעיון להתחבר אל שורשיו היהודיים. ריצ'רד כץ, כמובן, גם הוא יהודי, ובאחד המקומות בספר מושוות חריפותו ושאפתנותו לאלה של בוב דילן. כץ מספק לפרנזן הזדמנות לתאר את אחד הכוחות החזקים ביותר בחברה המערבית המודרנית, אך גם המוזנחים ביותר בספרותהּ. הכוונה היא לכוחה של האדיר של הקוּליוּת (מלה לא קוּלית בעליל). פרנזן נגע בעניין הזה גם ב"התיקונים", אבל ברומן החדש הרחיב עליו את הדיבור ותיאר כיצד וולטר רתם את חברו הרוקיסט בשירות הפרויקטים הסביבתיים שלו, ביודעו כי רק כך ניתן להניע צעירים לפעולה.

כאן אנו מגיעים לשאלה העיקרית ב-Freedom, ואולי ברוב הרומנים בכלל: האם ביכולתו של האדם להביא לשינוי, פוליטי או אישי?

באשר לשינוי פוליטי, ההשקפה העולה מן הספר פסימית. פרנזן הליברלי (מה שבארץ היו מכנים שמאלני), נראה מיואש מהסיכוי להביא לשינוי חברתי של ממש באמריקה, אף שלקראת סוף הספר הוא מזכיר את עלייתו של אובמה. צרוּת האופקים, האנוכיוּת, החומרנות, החמדנות, התאגידים, התרבות הצרכנית, המשטר הקפיטליסטי – כל אלה מוצגים כגורמים חזקים מדי, מושרשים עמוק מדי בנפש האמריקאית, מכדי שניתן יהיה לקוות לשינוי של ממש. התובנה הקודרת הזאת מהדהדת את מסתו המפורסמת של פרנזן במגזין "הרפר'ס" מלפני כעשור, שם הביע ספק ביכולתו של הרומן להמשיך ולשמש בשנות האלפיים סוכן של שינוי חברתי, כפי שהיה במאות הקודמות.

במישור האישי, אמנם לאחר שהוא מעביר אותם מסלול ייסורים ארוך ומפרך, מצליחים גיבוריו של פרנזן להשתנות, ואף לזכות בשלווה. הבעיה היא שהמסלול הנוצרי הזה של חטא, סבל, מחילה, כפרה וגאולה עלול להיראות כמעט קיטשי בעיני קורא יהודי (לפחות בעיני). לתחושת חוסר הנוחות מוסיף מוות אקראי בתאונת דרכים של אחת הדמויות, שאיפשר לפרנזן להתיר את העלילה בדרך מעט קלה מדי.

למרות הפגמים האלה, Freedom הוא ספר נהדר שמתקרב לרמתו של "התיקונים". במיוחד מרשימה יכולתו המופלאה של פרנזן להיכנס לעורן של דמויות שונות זו מזו בגילן ובמינן, ולתאר אותן סצנות מכמה פרספקטיבות. אפילו יותר מאשר ב"התיקונים", פרנזן מגיע כאן לשיאים של דקויות פסיכולוגיות ולמעקב אחר התנודות הזעירות ביותר של הנפש. מעין דויד גרוסמן, רק עם סרקזם.

בסיום הקריאה, הרגשתי שאני מבין את הדמויות טוב יותר מכפי שאני מבין את חברי הקרובים, ואפילו טוב יותר משאני מבין את עצמי. התחושה היא שפרנזן מכיר את היצור הזה שנקרא אדם לפני ולפנים, וכי כל סודותיו, חולשותיו, תאוותיו הקטנוניות, קנאותיו ויצריו האפלים גלויים לפניו.

אמנם בסיום פרנזן משיל מעצמו את הסרקזם וחותר להפי אנד כמעט הוליבודי. כאמור, זה כמעט קיטשי. אבל אם תדחפו אותי לקיר, אודה שזה גם מאוד מרגש.

Freedom, מאת ג'ונתן פרנזן, הוצאת פאראר, שטראוס וג'ירו, 562 עמודים, מחיר מומלץ: 28 דולר  .

 

ספרות מרפאת (על יצחק קרונזון)

יצחק קרונזון, יליד 1939 ופרופסור לרפואת לב בניו יורק, פירסם מסוף שנות השבעים רשימות שונות בעיתוני ישראל. הייתי אז ילד, ואני זוכר כיצד דיברו הורי על הרשימות האלה, ציטטו אותן זה באוזני זה מעל שולחן השבת או בדרך לים, ולעתים אף צחקו בקול רם. בהשפעתם, ובין השאר כדי להיות מסוגל לקחת חלק בשיחה המשפחתית, גם אני התחלתי לקרוא ברשימות  – וגם אני צחקתי בקול רם.

לקריאתנו בקרונזון היה אז אופי מיוחד, שהיום אני יודע לכנותו בשם "פולחני". משהו בסיפוריו גרם לנו לקרוא בהם שוב ושוב, עד שהם נהפכו לאחד המוקדים שסביבם התגבש התא המשפחתי שלנו.

השבוע, עם יציאתו של קובץ חדש מרשימותיו של קרונזון, ניסיתי להבין את סוד כוחם המיוחד של אותם סיפורים. לכאורה, מדובר בזיכרונות פשוטים מילדות ונעורים בחיפה הפועלית של שנות הארבעים והחמישים; דיווחים על חוויות בלתי שגרתיות של רופא צעיר בישראל של שנות השישים; ורשימות של אותו רופא, הפעם בכיר יותר, שגולה בניו יורק אך שומר על קשר רגשי עם ישראל.

ניכר בסיפורים האלה שתחילתם לא בשולחן הכתיבה של קרונזון, אלא בשולחן האוכל – כלומר לא בניסיון ספרותי מאומץ, שבהגדרה הוא תמיד קצת מלאכותי, למלא את הדף הריק; אלא בשיחה טבעית וקלילה בארוחת ערב או במסיבת רעים, שבה קרונזון מגלגל אנקדוטות על לשונו במטרה לשעשע את סביבתו. משהו מהטון הקליל והקמאי של מספר סיפורים בעל-פה נשמר גם בנוסח הכתוב, וזהו סודה הראשון של האינטימיות שקרונזון מצליח לייצר עם קוראיו. כך קורה בסיפור על הדרבי החיפאי המפורסם שבו הצליחה הפועל להשוות לאחר שכבר פיגרה שלוש אפס – בזכות האוהד שנשכב על הטריבונה שכוסתה בקליפות גרעינים; כך בסיפור על הצנתור שרופא שאפתן ביקש לעשות לגמל אומלל, במטרה לזכות בשם עולמי; וכך גם ברוב הסיפורים האחרים.

סודה השני של כתיבת קרונזון הוא הומור עצמי. קרונזון, מומחה בעל שם עולמי לרפואת לב, שהציל את חייהם של אלפי בני אדם, אינו לוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי. באחת הרשימות המצחיקות ביותר בספר, "בת דודתי הכחולה", הוא מספר על בת דודה שנולדה עם מום בלב, אשר כל הרופאים ניבאו שיביא למותה הקרוב. אלא שבת הדודה, כך הולך ומתברר אט אט לאורך הסיפור, דווקא האריכה ימים ואף ניהלה חיים סוערים ומלאי סיכונים, כולל עיסוק בהברחות מעבר לגבול. האפקט הקומי נוצר כתוצאה מהעיוורון שקרונזון מגלה לעובדה זו, ולנאמנות הקנאית שהוא שומר להערכותיו השגויות של מדע הרפואה. הסיפור מסתיים בפסקה זו, לאחר שברור שהערכות הרופאים הופרכו לחלוטין: "האיקונות המוברחים העשירו אותה, וכיום היא מתגוררת בדירה גדולה במרכז פריז, עם בעלה, אף הוא סוחר איקונות וחפצי אמנות נדירים, ועם שני כלבים אפגניים. מצבה נואש. אני יודע זאת מניסיוני כפרופסור לקרדיולוגיה, מן הספרים שקראתי ומן המאמרים שכתבתי בעצמי על הנושא – למחלת אייזנמנגר אין תרופה או תקווה".

מעבר להומור על מוגבלותם וגאוותם של הרופאים, יש פה כמובן גם סיפור על ניצחונה של הרוח האנושית, או לפחות הגוף האנושי (של בת הדודה) – שמתגברים על כל התחזיות הקודרות ומצליחים לשרוד למרות הקשיים. מוטיב התחייה כנגד כל הסיכויים חוזר אצל קרונזון גם כשהוא כותב על היספותם בשואה של קרובי הוריו, על הינצלות הוריו בזכות עלייתם המוקדמת לישראל ועל ישראל הקטנה והנזירית של שנות הצנע. העניין הזה מקנה פאתוס ועומק גם לסיפורים המשעשעים ביותר. מצד שני, קרונזון אינו חוסך ביקורת מאותה ישראל של פעם, כמו למשל בסיפור על חוויותיו כמורה לעברית בתיכון ערבי שהוכרח על ידי משרד החינוך ללמד את ביאליק ואחד העם.

למעשה, סיפוריו של קרונזון הם מעין תמונת ראי של ההומור הטלוויזיוני בישראל של היום, למשל בתוכניות כמו "מועדון לילה". אצל ארז טל ודומיו, המצחיקנים היסטרים ומנסים לאנוס אותך לצחוק באמצעות בדיחות גסות ובוטות; לעומתם, קולו של קרונזון מתון ורגוע, וההומור שלו דק. לרוב הבדיחות ב"מועדון לילה" אין ערך מוסף מעבר לאיזה פורקן מיידי, ואילו אצל קרונזון תמיד עומדת מאחורי החיוך תערובת של רגש ושל אמירה. "מועדון לילה" תישכח כנראה עד מהרה. קרונזון, אף שבחר בז'אנר מועד להתיישנות כמו הומור, מצליח להצחיק, ללמד ולרגש אותי גם אחרי שלושים שנה. בדיוק כמו אז, אצל אבא ואמא.

 

כי מנגד תראה, מאת יצחק קרונזון, אחרית דבר: דן מירון, הוצאת עם-עובד, 412 עמודים, מחיר מומלץ: 88 שקל