מצעד הגאווה (על ג'יין אוסטן ועירית לינור)

"אני כותב כדי להחזיר חובות", אמר פעם סופר ידוע, שכחתי מי בדיוק, ולא התכוון לחובות כספיים. כוונתו היתה לחובות תרבותיים של מי שחייו הועשרו בידי יצירות מופת, והוא מרגיש צורך לכתוב אחת כזו בעצמו. על אותו משקל, ניתן לומר שעירית לינור מתרגמת כדי להחזיר חובות. שכן, קשה לדמיין את כתיבתה הדעתנית והשנונה של לינור ללא כתיבתה הדעתנית והשנונה של ג'יין אוסטן.

פתיחת "גאווה ודעה קדומה" היא כרטיס ביקור שבו כתובים הדברים האלה על כישרונה של אוסטן:
"אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש רב מן הסתם חש מחסור ברעיה.

"גם אם בבואו לסביבה חדשה יודעים רק מעט על רגשותיו או על השקפותיו של איש כזה, עובדה זו חרוטה עמוק

כל כך בנפשן של המשפחות השכנות עד שהוא נחשב לרכושה החוקי של זו או אחרת מבנותיהן".

הרווק המדובר הוא מר בינגלי העשיר, ששוכר אחוזה בקרבת בית משפחת בנט, על חמש בנותיו הרווקות. פרט לכספו ולמראהו המצודד, אוחז בינגלי במעלה נוספת: חבר בשם דארסי, שהוא אפילו עוד יותר עשיר ממנו.
כפי שיודע כל מבקר ספרות המסתפק במועט, גם היום יש לכסף חשיבות מסוימת בשוק החיזור. ואולם אז היה מדובר כמעט בתנאי בל יעבור: לפי חוקי הירושה ששררו באנגליה במאה ה-19, בנות בנט לא יוכלו לרשת את אחוזת אביהם, ולאחר מות האב מי שנועד לקבל אותה הוא דודן מעצבן בשם מר קולינס. אם לא יתחתנו עם גבר בעל אמצעים, לא יוכלו בנות בנט להתפרנס, שהרי איש לא טרח ללמד אותן מקצוע.

הבעיה היא שלדארסי ולבינגלי יש גם חסרונות. דארסי הוא טיפוס מתנשא ואנטיפט, שמנסה להיאבק באהבה שמעוררת בו ליז העוקצנית והאמיצה, האחות השנייה לבית בנט. בינגלי החביב נטול חוט שדרה, ומניח לאחיותיו ולדארסי לשכנעו כי ג'יין, האחות הבכורה לבית בנט, לא באמת אוהבת אותו וכי מוטב לו להתרחק מחברתה.
אבל לא אלמן ישראל. אחרי כל מיני תהפוכות, דארסי לומד ענווה מהי, וגם בינגלי וג'יין מתאחדים למרות הניסיונות להפריד ביניהם.

שמו המקורי של הספר הוא "רשמים ראשונים", וזה באמת מה שעומד במרכז הרומן: היכולת לחדור מבעד למראית העין, למסכה, לרושם הראשוני שמעוררים אלה הסובבים אותך. המסכה הנפוצה מכולן היא כמובן המראה החיצוני, שמפיל שולל רבות מהדמויות, ואפילו את ליז המתוחכמת. כמו שלינור מנסחת את זה בדרכה המיוחדת באחרית הדבר: "הוא כל כך יפה בעיניה שהיא חושבת שחתיך כזה פשוט לא מסוגל לשקר".

היכולת להבחין בין ידיד לאויב משמשת אותנו במאבק הקיום שלנו מאז הג'ונגל ועד ימינו. ברומן הזה הדמויות עושות את כל הטעויות האפשריות: ליז ודארסי חושדים זה בזה בלי צדק, ואילו במקרים אחרים נותנים אמון באנשים שאינם ראויים לו.

השיפוטים האלה נובעים מדעות קדומות, וכדי להודות בטעות נדרש להתגבר על הגאווה. טועה מי שחושב שיש כאן רק רומן בנות: המלחמה בדעות קדומות המובילות לשגיאות עומדת בלב לבה של הנאורות, ואוסטן היא אחת מבנותיה המהוללות.

צריך לזכור שמדובר בתקופה שבה אדם נשפט גם ובעיקר על פי משפחתו, מעמדו וייחוסו, ולא על פי סגולותיו האישיות. ג'יין וליז מצליחות לנצח במשחק האהבה בזכות סגולות כאלה, ולמרות ייחוסן הנמוך. כאשר אחותו המתנשאת של בינגלי אומרת על ויקהאם הנבל "בהתחשב במוצאו, למה כבר אפשר לצפות?", משיבה לה ליז: "לפי דברייך, אשמתו ומוצאו הם היינו הך".

אם אנחנו חיים כיום בעולם שונה מעט מזה של המאה ה-19, זה לא רק בזכות הוגי הנאורות כמו דקארט וקאנט, אלא גם בזכות המשפטים האלה של אוסטן.

לבד משנינותה, עיקר כוחה של אוסטן הוא באפיון דמויות. לכל דמות יש טיק משלה: כמו נטייה לחנופה ולהתנצלות (קולינס), או דחף בלתי נשלט לשאת נאומים דידקטיים וקלישאתיים (האחות האמצעית מרי בנט). בכל סיטואציה שאתה לא מציב אותן, מהצעת נישואין ועד למשחק קלפים, הדמויות מגיבות ומתנהגות באופן דומה, ומפגינות את תכונת אופיין המרכזית. הנוקשות הזאת מצחיקה, ויש בה ביטוי להשקפה דטרמיניסטית ומכניסטית על טבע האדם. למעשה, רק ליז ודארסי – ובמידה פחותה גם ג'יין –  מצליחים להשתנות. וזאת אחת הסיבות שאנו אוהבים אותן יותר מאשר את הדמויות האחרות.
.

           העניין האחרון מסכם בעצם את כל מה שנאמר כאן עד כה. יכולתנו להשתנות בעצמנו ולשנות את דעותינו על אחרים, הנדיבות שמאפשרת לנו להכיר בכך שגם הזולת מסוגל להשתנות, ובוודאי לחרוג מהגבולות שמתווה לו המעמד שלתוכו נולד – היא לא רק תמצית אנושיותנו, אלא גם האידיאל שהרומן הזה מעלה על נס. 
 

גאווה ודעה קדומה, ג'יין אוסטן, תרגום ואחרית דבר: עירית לינור, כתר וידיעות ספרים, 390 עמ', מחיר מומלץ: 89 שקל.