ההבדל בין האודיסיאה לעקידת יצחק

למה אלוהים שלנו יושב בשמים עם פרצוף תשעה באב, ומסתכל עלינו במבט נוזפני ונעלב בזמן שאתנה כל כך עוזרת לאודיסאוס?

התשובה כאן:

http://www.mako.co.il/culture-books-and-theatre/Article-868ae5a348f0c31006.htm&sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=1814210856

הערות בעקבות הולדת הבן (2)

 

  1. מחשבה יהודית בברית המילה: ומה עם עוד עשרים, שלושים או חמישים שנה תחזור סיטואציה היסטורית שבה הברית הזאת תסכן אותך?
  2. החיוך הראשון שלך: אל עצמך במראה (שרק לא תגמור כמו דודו טופז).
  3. מה נעשה אם נקבל טלפון מתל השומר: "היה בלבול; אם אתם רוצים, אתם יכולים לקחת את התינוק האמיתי, הביולוגי שלכם. אם לא, תוכלו להישאר עם התינוק שקיבלתם"?
  4.  נישאר אתך.
  5. ובכל זאת עדות לאבהות: האף הגדול.
  6. כמובן, זאת גם עדות ליהדות (ראה סעיף 1).
  7. אבל יש לך עיניים כחולות. ליתר דיוק: כחולות-אפורות. יש סיכוי רב שזה ישתנה לחוּם בחצי השנה הקרובה. נמשיך לעקוב.
  8. קיבלנו מייל: "בואו להשתתף באירועי לילה לבן בתל אביב". הלית (להלן: אמא): "לנו יש לילה לבן בחולון".
  9. רגשי אשם: פחות משתמשים באלקוג'ל. לפעמים אני קורא/ צופה בטלוויזיה/ גולש באינטרנט כשאתה ער. לפעמים אני חוזר הביתה וחש הקלה לגלות שאתה ישן.
  10. משפט מעט קיטשי שאמרה לי אמא: "תודה שאתה חולק אתי בנטל ובאהבה".

 

נולד לי ילד (ולארווין יאלום יש מה להגיד על זה)

במאמר יפהפה וטורד מנוחה שפורסם במוסף חג השבועות של עיתון "הארץ" כתב הפסיכולוג יאיר כספי כך:

"פיטוריו של אלוהים, בתחילת המאה העשרים, הביאו בתחילה להקלה גדולה: הם סייעו לפטור בעלי מצוקה נפשית מרגשות אשם ותודעת חטא כוזבת של דתות שעסקו בשמירה כפייתית על חוויית התגלות קדומה ואיבדו קשר עם כוונותיו של בורא עולם בזמן הזה. אבל, כמה עשרות שנים מאוחר יותר, הוצאתו של אלוהים מן הטיפול יצרה הפרעות חדשות: אנשים שחושבים שהם במרכז העולם, ומתקשים מאוד ליצור קשרים אנושיים שאינם סובבים סביבם. אנשים שאיבדו את גבולותיהם, ואין להם מי שלפניו הם צריכים לתת דין וחשבון. ואנשים שחייהם נעדרי ערך ומשמעות ואין להם מי שיסמן את דרכם וייתן להם תפקיד.

"אלוהים חסר מאוד היום בטיפול. מטופלים רבים מבקשים אותו, אבל המטפלים, נאמנים לדת החדשה העובדת את האדם הגדול (בגרסה המודרנית) או המיוחד (בגרסה הפוסט מודרנית), לא מרגישים ולא שומעים. ישנם שבעה צמתים בתיקון אדם שכמעט ואי אפשר לעבור אותם, בלי אלוהים".

הדברים האלה, שנוגעים בליבת החיים שלנו, נראו לי מדויקים ומקוממים כאחד. אכן, היעדרו של אלוהים ורבים מהתחליפים השטחיים והחומרניים שנשאבו לרִיק שמותו יצר הם בעיה. מי יסמן את דרכנו וייתן לנו תפקיד? מי ייתן לנו גבולות כשאשה מושכת מפלרטטת אתנו בזמן שאנחנו נשואים או סתם כשבא לנו לצפות בפורנו? ומי יפצה אותנו על כך שאיננו נמצאים במרכז העולם, כשכל ניסיונותינו להתבלט, להתבטא ולהתפרסם נכשלים (או, גרוע מכך, כאשר ניסיונותינו אלה מצליחים אך עדיין לא מביאים לנו סיפוק, שלווה או אושר)?

הבעיה היא שמכך שאלוהים חסר, לא ניתן להסיק כי הוא קיים. ואפילו אם אשליית קיומו יכולה להביא נחמה, היא עדיין אשליה. וההתמסרות לה, כדברי אלבר קאמי ב"מיתוס של סיזיפוס", היא לא יותר מאשר אקט פחדני ועצלני של התאבדות פילוסופית. ומה יעשה אדם, אפילו כזה שמצוקתו הכניעה אותו והוא מוכן לרדת על ברכיו ולבצע אקט פחדני ועצלני כזה, אשר אינו מסוגל להאמין?

ונניח אפילו שאלוהים קיים, ושאפשר להאמין בו. האם אנחנו באמת רוצים שמישהו אחר יסמן את דרכנו וייתן לנו תפקיד, אפילו אם הוא הבורא הכל יכול? או שמא עדיף שאנחנו נתווה בעצמנו את דרכנו, גם אם ניקח כמה פניות שגויות? האם לא מוטב שאנו נחבר את סיפור חיינו, וניקח אחריות על בחירותינו והחלטותינו, ובכך נממש את החופש שלנו, את מותר האדם שבנו?

זה בדיוק מה שמציע ארווין יאלום בספרו המעולה, העמוק והמרגש "פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית", שיצא עכשיו לראשונה בתרגום לעברית. בשפה אקדמית פשוטה ובהירה, מאוד לא מתלהמת, תוקף יאלום בחריפות את הגישה שמציע כספי. כמעט מכל שורה בספר המופת הזה מהדהדות מלותיו של עמנואל קאנט, בחיבורו "מהי נאורות?": "הנאורות היא עזיבתו של האדם את חוסר הבגרות שגרם לעצמו. חוסר־בגרות הוא חוסר היכולת להשתמש בהבנה ללא הדרכה של מישהו אחר. חוסר בגרות שכזה, שאנו גורמים לעצמנו אם הוא לא בגלל חוסר חוכמה, נובע בשל חוסר נחישות ואומץ להשתמש בשכל ללא הדרכה של מישהו אחר. המוטו של הנאורות הוא אם כן: Sapere aude! אמץ את האומץ להשתמש בשכלך".

אכן, יישום דרך החיים העצמאית והריבונית שמציעים קאנט ויאלום דורשת אומץ. אין היא הפתרון הקל וחסר הבגרות שכרוך בפנייה למישהו אחר: אלוהים, אידיאולוגיה טוטאלית או מנהיג חזק ונערץ. אבל לא תמיד הפתרון הקל הוא הפתרון הנכון. בעניינים כאלה, מוטב להעדיף דווקא פתרונות קשים, של דם, יזע ודמעות.

יאלום מציע פתרון כזה. הוא מאבחן ארבע מצוקות קיומיות שמטרידות את האדם: פחד מפני המוות, פחד מפני חופש, בדידות והיעדר משמעות. הוא מיטיב להראות, גם מתוך הישענות על מחקרים אמפיריים, כיצד ארבע בעיות היסוד האלה גורמות לרבות מההפרעות הנפשיות בעידן המודרני. מפעלו של יאלום, כמו הפסיכותרפיה בכלל, הוא חלק מובהק מפרויקט הנאורות שדיבר עליו קאנט. בגלל השימוש בתבונה, בגלל המחויבות לחקירה עצמית חסרת פשרות, בגלל הסירוב להתעלם משאלות קשות ובגלל האמונה בעוצמתו של הלוגוס ובכוחן המרפא של מלים. קשה לחשוב על מישהו שהספר הזה לא ידבר אליו, משום שהוא עוסק בשאלה הבסיסית והחשובה ביותר: כיצד לחיות? אליי הספר דיבר במיוחד השבוע, עם לידתו של בני הבכור.

פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית, מאת ארווין יאלום, מאנגלית: מרים שפס, הוצאת מאגנס וכנרת, 434 עמודים, מחיר מומלץ: 98 שקל

 

 

 

 

 

 

מחשבות בעקבות הולדת הבן

 

  1. במחלקת היולדות פזורים אינספור בקבוקים של נוזל חיטוי. בכל פעם שרוצים לגעת בתינוק, מחטאים בדקדקנות את הידיים. טקס היטהרות, לפני שמתקרבים לדבר הקדוש.
  2. המוניטור המשוכלל גילה ירידות בדופק שלו במהלך הלידה, ולכן הובהלנו לניתוח קיסרי. במצב הטבע, יש סיכוי גבוה שהאם והתינוק לא היו יוצאים מזה. אז למרות הכל, תחי הקִדמה.
  3. לכבוד הקִדמה, החלטנו להתעקש ולקרוא לו נדב, על אף שהסבתא שמעה מהרב ש"זה שם לא טוב".
  4. הוא נולד ופניו מאומצים ומקומטים מכאב, כשל איש זקן.
  5. בפעם הראשונה שהחזקתי בו, חשתי אימה.
  6. אחרי כמה שעות, הופרש כנראה במוחי איזה הורמון ונחתה עלי שלווה גדולה, אופורית. נשימותיי נעשו סדירות, ארוכות ואיטיות, דרך האף, כמו אחרי שיעור יוגה מוצלח במיוחד. זה מחזיק מעמד עד עכשיו, שבועיים אחרי הלידה. סם בחינם, באדיבות הטבע. יחי הטבע.
  7. משהו בי נרגע בעוד מובן: כבר לא כל כך קריטי שאפרסם עוד ספרים ומאמרים; כבר לא כל כך קריטי שאצליח בקריירה. לא רק בגלל שמעכשיו יש משהו יותר חשוב מזה, אלא גם מפני שברור שאשאיר אחריי משהו משמעותי (כמובן, בתנאי שלא יקרה לו שום דבר).
  8. כמה ימים לאחר הלידה מישהו אמר לי: "הם לא רואים מעבר ל-15 סנטימטרים, וגם אז בצורה מאוד מטושטשת". הקשר בינינו, בינתיים, הוא לחלוטין חד-סטרי.
  9. הנקה היא לא ארבע-חמש פעמים ביום, רבע שעה כל פעם, כמו שחשבתי בטיפשותי. היא הרבה יותר שעות מזה. והיא גם כואבת ומסובכת. ההנקה, אולי יותר מאשר הנחיתות בכוח הפיסי, היא הסיבה לכך שבשחר ההיסטוריה נוצר חוסר שוויון בין גברים לנשים (לא שיש הצדקה לשמר את חוסר השוויון הזה היום).
  10. השַד איבד הרבה מהארוטיות ומהסקסיות שלו בעיניי בשבועיים האלה.
  11. הקשר עם הלית גם התחזק וגם נחלש, מסיבות מובנות.
  12. מבין שתיהן, יועצת ההנקה עם החזה הגדול נראתה לי יותר סמכותית מיועצת ההנקה עם החזה השטוח.
  13. הלית, במוצ"ש מול הטלוויזיה: "היו לנו נעורים די ארוכים".

מחשבות בעקבות הולדת הבן

 

  1. במחלקת היולדות פזורים אינספור בקבוקים של נוזל חיטוי. בכל פעם שרוצים לגעת בתינוק, מחטאים בדקדקנות את הידיים. טקס היטהרות, לפני שמתקרבים לדבר הקדוש.
  2. המוניטור המשוכלל גילה ירידות בדופק שלו במהלך הלידה, ולכן הובהלנו לניתוח קיסרי. במצב הטבע, יש סיכוי גבוה שהאם והתינוק לא היו יוצאים מזה. אז למרות הכל, תחי הקִדמה.
  3. לכבוד הקִדמה, החלטנו להתעקש ולקרוא לו נדב, על אף שהסבתא שמעה מהרב ש"זה שם לא טוב".
  4. הוא נולד ופניו מאומצים ומקומטים מכאב, כשל איש זקן.
  5. בפעם הראשונה שהחזקתי בו, חשתי אימה.
  6. אחרי כמה שעות, הופרש כנראה במוחי איזה הורמון ונחתה עלי שלווה גדולה, אופורית. נשימותיי נעשו סדירות, ארוכות ואיטיות, דרך האף, כמו אחרי שיעור יוגה מוצלח במיוחד. זה מחזיק מעמד עד עכשיו, שבועיים אחרי הלידה. סם בחינם, באדיבות הטבע. יחי הטבע.
  7. משהו בי נרגע בעוד מובן: כבר לא כל כך קריטי שאפרסם עוד ספרים ומאמרים; כבר לא כל כך קריטי שאצליח בקריירה. לא רק בגלל שמעכשיו יש משהו יותר חשוב מזה, אלא גם מפני שברור שאשאיר אחריי משהו משמעותי (כמובן, בתנאי שלא יקרה לו שום דבר).
  8. כמה ימים לאחר הלידה מישהו אמר לי: "הם לא רואים מעבר ל-15 סנטימטרים, וגם אז בצורה מאוד מטושטשת". הקשר בינינו, בינתיים, הוא לחלוטין חד-סטרי.
  9. הנקה היא לא ארבע-חמש פעמים ביום, רבע שעה כל פעם, כמו שחשבתי בטיפשותי. היא הרבה יותר שעות מזה. והיא גם כואבת ומסובכת. ההנקה, אולי יותר מאשר הנחיתות בכוח הפיסי, היא הסיבה לכך שבשחר ההיסטוריה נוצר חוסר שוויון בין גברים לנשים (לא שיש הצדקה לשמר את חוסר השוויון הזה היום).
  10. השַד איבד הרבה מהארוטיות ומהסקסיות שלו בעיניי בשבועיים האלה.
  11. הקשר עם הלית גם התחזק וגם נחלש, מסיבות מובנות.
  12. מבין שתיהן, יועצת ההנקה עם החזה הגדול נראתה לי יותר סמכותית מיועצת ההנקה עם החזה השטוח.
  13. הלית, במוצ"ש מול הטלוויזיה: "היו לנו נעורים די ארוכים".

על הקשר בין לאה גולדברג לשבוע הספר

(פורסם בעכבר העיר)

תרזה די מון היתה אצילה צרפתייה, שחיתה לפני כארבע מאות שנה בסביבות אביניון שבפרובאנס. בגיל ארבעים התאהבה באיטלקי צעיר, ששימש מחנך לבניה והקדישה לו כארבעים סונטות. כשעזב האיטלקי הצעיר את ביתה, שרפה את כל שיריה ופרשה למנזר. זכר שיריה נשאר רק כאגדה בפי בני דורה, אבל בספרות העברית היא זכתה לחיי נצח במחזור של תריסר סונטות מאת לאה גולדברג, שנקרא "אהבתה של תרזה די מון". הסונטה התשיעית מסתיימת כך:

דברים רבים מאוד אהבנו יחד,

אך לא זרח באשנבך האור

עת בדידותי נגעה בבדידותך

בדידותה של תרזה די מון נגעה או לא נגעה בבדידותו של האיטלקי הצעיר. בדידותה של לאה גולדברג נוגעת עד היום בבדידותם של קוראיה, על אף שהקריאה היא לפחות למראית-עין הפעולה הבודדה ביותר בעולם. אלא שבדידות מזהרת זו מופרת אחת לשנה, עת מתחככים הקוראים זה בזה, רוכנים מעל דוכנים עמוסים עד להתפקע ומחפשים להם את אותן כמוסות להפגת בדידות הידועות גם בשם ספרים.

שבוע הספר הוא המקום שבו הספרות נוגעת במסחר, האמנות בכסף, הרוח בחומר, ובדידויות רבות נוגעות זו בזו בתקווה להקלה, מסביב לקופה הרושמת. הבעיה היא שלא תמיד יש לנו זמן לקרוא את כל הספרים שיש לנו כסף לקנות. במיוחד בעידן שבו מעמיסים ארבעה ספרים בשקל.

החשש הוא שאם שבוע הספר נערך כל יום בשנה, אז בעצם הוא לא נערך אף יום בשנה. אחת השאלות המעניינות ביותר סופרים ואוהבי ספר, להבדיל מבעלי הוצאות ספרים ומן הממונה על ההגבלים העסקיים, היא מהו הפער בין מספר הספרים שנקנים לבין מספר הספרים שנקראים? נראה שכיום הפער הזה גדול מאי פעם, ומאחורי הפריחה לכאורה בשוק הספרות שלנו עומד משפט גששי ידוע: "קניתיו, אך טרם הספיקותי לעיין בו".

 ועוד שאלה: מהו הפער בין מספר האנשים שקוראים ספרים לבין מספר האנשים שבאמת מושפעים מהם? האם אנחנו לוקחים את הספרים שלנו ברצינות, או שמא אנחנו מתייחסים אליהם רק כאל אמצעי להעברת הזמן? האם מישהו עדיין כותב ספרים במחשבה שהם ישנו את העולם? ומה עם הדיבור על הספרות? מתי בפעם האחרונה יצא כאן ספר שעורר סביבו דיבור כמו זה שמעוררות תוכניות הריאליטי, למשל?

כל אלה שאלות חשובות, אבל הן מסגירות פסימיות מוגזמת. שכן גם תוכניות הריאליטי, כמו סדרות הטלוויזיה, סרטי הקולנוע, הצגות התיאטרון, הפוסטים באינטרנט והכתבות בעיתון מתחילות בעניין אחד פשוט, שהוא הלוז של הכל: הסיפור. גם רבים מהשינויים החברתיים והתודעתיים הגדולים שלנו, מהיחס בין אשכנזים למזרחים ועד ליחס לפליטים הפלסטינים, נולדו בין דפיו של ספר, יהא זה רומן של אלי עמיר על המעברות או מחקר היסטורי של בני מוריס על מלחמת השחרור.

כך שעדיין, למלים שמחבר אדם בבדידות חדרו יש יותר כוח מאשר לפצצות. בדידותו של המחבר ממשיכה לגעת בבדידותנו, ליד הקופה הרושמת בדוכני שבוע הספר – אבל גם הרחק מעבר לה.

  

על נתב"ג, הרומן החדש של יואב כ"ץ

פורסם בעכבר העיר.

זוהר נרקיס הוא מפקד תחנת המשטרה בנתב"ג. בנו נהרג בתאונת דרכים לפני שנתיים, והוא ממתין למשפטו של הנהג הדורס. מעט לפני המשפט, מתרחש אירוע ביטחוני חמור בשדה התעופה, במהלכו נורים שני חמושים.

ואז מתרחש עוד אירוע. ועוד אירוע. ועוד אירוע.

בכל האירועים האלה צצים אנשים באתרים מאובטחים היטב בשדה, בלא דרכון, בלא כרטיס טיסה, בלא אישורי מעבר. הסבירות שמדובר במתקפת טרור הולכת ויורדת ממקרה למקרה, מכיוון שהאנשים הבאים שצצים בשדה אינם חמושים ואין להם כל כוונות התקפיות. שניים מהפולשים הם ילדים, שטוענים כי הם מתגוררים ביישוב פאת שדה. הבעיה: היישוב הזה פונה לפני כמה שנים בהתנתקות.

יואב כ"ץ הוא למיטב זכרוני אחד משני הכותבים היחידים שזכו פעמיים בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". לפני אחת-עשרה שנים הוא הוציא את "מולטי סיסטם", אוסף מעולה של סיפורים קצרים בסגנון ריימונד קארבר, שהעביר עוצמות של רגש ואבחנות מדויקות מבעד לעדשות יבשות ולקוניות. את הסיבה לשתיקתו הארוכה של כ"ץ אפשר רק לנחש: היעדר זמן, טרדות פרנסה – ואולי גם ייאוש מהז'אנר הדועך הידוע בשם "הסיפור הקצר העברי".

הרומן "נתב"ג" נכתב בגוף ראשון, ומסופר מנקודת ראותו של ניצב משנה נרקיס הפונה אל רשויות ההגירה של קנדה, בנימוק כי בישראל הוא ניצב בפני סכנת חיים מיידית. טיבה של הסכנה מתברר בהדרגה ככל שהסיפור מתפתח, וכרוך בשתי תפניות מפתיעות שמטעמים ברורים לא יוסגרו כאן.

מה שאפשר לומר הוא שהבחירה להפנות את הדברים לשומע קנדי משקפת היטב את הרגע ההיסטורי הנוכחי בחברה ובפוליטיקה הישראלית. רגע שבו מתבהרת ההבנה שעיקר המאבק שאנו נתונים בו אינו צבאי או כלכלי, אלא תדמיתי והסברתי. רגע שבו רבים מאתנו הגיעו למסקנה כי קשה עד בלתי אפשרי להסביר ולהצדיק חלקים משמעותיים ביותר מהווייתנו. לא לחינם כותב נרקיס, בדבריו אל פקיד ההגירה הקנדי: "שים את עצמך במקומי ונסה לחשוב מה היית עושה במצבי".

עיקר כוחו של הספר הזה טמון בהצלחתו להגניב בין דפיו דיון פוליטי במסווה של סיפור מתח קצבי ומרתק, שכתוב בשפה פשוטה ושרירית ונקרא בשטף. "נתב"ג" עומד ביציבות על רגלי המותחן שלו, גם בלא הקביים האלגוריים-פוליטיים, וככזה הוא יכול להיקרא כספר טיסה מספק בהחלט, גם בלא המטען העודף שהוא נושא עמו.

אבל כפי שבשדה תעופה אמיתי המטען העודף הוא הכי יקר, גם בספר הזה הוא העיקר. השאלה כיצד והאם ניתן להצדיק רצח של אדם שהוא אולי חף מפשע היא מרכזית לחיינו כאן, בה במידה שהדיון בה שחוק עד לעייפה, וצריך לברך על הניסיון להציגה בדרך כה מקורית.

במישור המציאות המתוארת, הצליח כ"ץ לחזור על הישגו מ"מולטי סיסטם": סידורי האבטחה בנתב"ג מתוארים כאן בכאלה פירוט ודיוק, עד שכמעט מתעורר החשש שהיה צריך להעביר את הספר הזה לצנזורה לפני פרסומו. בכלל, לכ"ץ יש עין טובה לפרטים קטנים, ולפעמים (לא מספיק פעמים) הוא מצליח לשבצם במשפטים שמעלים אותם מעבר למישור הארצי שבו הם נתונים, כמו במשפט הבא: "האף התמלא בריח דלק [מטוסים] סילוני, שמזכיר את ריח החורף כשהייתי ילד, ריח תנורי הנפט. אבל בחוץ לא היה חורף".

דווקא במישור השפה, נרשמו כמה התחלקויות. שפתו של נרקיס, ובצדק, נבחרה להיות פונקציונלית ועניינית, כשל קצין משטרה, ולכן לא היה מקום להתפייטויות כגון דבריו על בנו המת: "אני מרגיש את חסרונו. את החלל. את אי היותו". (הבעיה כאן היא בביטוי "אי היותו"). צרימה נוספת היא כאשר עבריין מנתניה משתמש בעברית כמו: "לחינם מחזיקים אותי". נרקיס לוקה בחוסר עקביות כאשר הוא מתעקש להסביר לשומעו הקנדי כל מיני פרטים שידועים לכל הישראלים, אבל באחת הפעמים הוא מתאר דמות כ"דומה לשייקה לוי", ובפעם אחרת מדבר על מאיר אריאל. הגשש החיוור ואריאל אמנם הצליחו מאוד בזמנם, אבל לא עד כדי כך.

עם זאת, שגיאתו הגדולה של כ"ץ היא בבחירתו לעזוב את שדה התעופה כשישים עמודים לפני הסוף. עד אז הוא שמר על האחדויות המפורסמות של הדרמה היוונית (מקום ועלילה, ובדרך כלל גם על הזמן). זה העניק לרומן דחיסות וקצב ששיפרו את חוויית הקריאה והלמו מאוד את נושאיו הגלויים והסמויים (הכלא שהוא השכול, תחושת הבידוד והחנק של ישראל).

למרבה המזל, הפגמים האלה הם משניים על רקע התמונה הכללית, האינטליגנטית והמהנה, המבדרת והמעמיקה, שהספר הזה מצייר.

 

נתב"ג, מאת יואב כ"ץ, הוצאת עם עובד, מחיר מומלץ: 88 שקל

על הביוגרפיה החדשה של צ'כוב, מאת אירן נמירובסקי

(פורסם בעכבר העיר)

איך נעשה אדם לאנטון צ'כוב?

צריך, כנראה, להיוולד בטגנרוג, עיר פרובינציאלית שירדה מגדולתה ונפלה קורבן להזנחה ולבוּרוּת, אך שימרה משהו מזיכרונות גדולתה, המשיכה להחזיק בתיאטרון ובכמיהה עמומה ופתטית לחיי הזוהר של מוסקבה. עיר על הגבול בין אירופה לאסיה, בין הטבע לתרבות, בין שחרור הצמיתים לבין המהפכה הרוסית. עיר שאין בה תאורה בלילה, ושבכנסייה שלה אין מקומות ישיבה, כך שאפשר רק לעמוד בה, או לכרוע ברך.

אחר כך, בגיל 16, יש להינטש על ידי ההורים ולחיות בכוחות עצמך בבית גדול שאינו שייך לך, ולזכות כך בחופש ובעצמאות, אך גם באחריות שנובעת מכך. רצוי גם ללקות במחלה קשה בגיל הנעורים, ולהינצל רק בזכות מאמציו של רופא, שנוטע בך את הרעיון להיות רופא בעצמך, וכך לבלות את רוב בגרותך במחיצת אנשים הנוטים למות. ולחיזוק העניין החשוב הזה, של השהייה במחיצת המוות, מומלץ ללקות בשחפת בגיל 24, לירוק מדי פעם דם לתוך מטפחת, ולומר לעצמך ולקרוביך שזה שום דבר (על אף שאתה עצמך כבר רופא וסופר שידוע בחתירתו העקבית לאמת).

תחנה חיונית נוספת בדרך להיות צ'כוב היא פרסום רשימות וסיפורים קצרים בכתבי עת שמשלמים לך, אבל לא מספיק, כך שאתה חייב לפרסם עוד ועוד, כלומר לכתוב עוד ועוד, לתרגל ולהתאמן. לא יזיק שבאמצע שנות העשרים שלך הוריך וחמשת אחיך יחליטו לחיות על חשבונך, מה שיחייב אותך להגביר את הקצב ולהשתפר.

 אבל חשוב מכל אלה הוא להיוולד בחברה מרתקת, עתירת ניגודים, מוכה אלכוהול, שחיתות, אכזריות, אידיאלים גדולים, אמונות טפלות, שאיפות נאצלות, דתיוּת פרימיטיבית, רגשי עליונות ורגשי נחיתות, בארץ עצומה בגודלה ומלאה תשוקה מינית לתרבות ויחס דתי לאמנות. במלים אחרות, צריך להיוולד ברוסיה של המאה ה-19, המקום שבו נכתבה הספרות הגדולה ביותר מאז ומעולם (ושבו, למזלה, נולדה הספרות העברית):

 "לספרות באותה תקופה הייתה השפעה עצומה על רוחם של האנשים. הקהל רפה הידיים, המתורבת והעדין, לא ביקש לעצמו רק בידור מבריק או סיפוק אסתטי, אלא משנה סדורה. הסופר הרוסי היה מורה במובן הטוב של המלה. לא פנו אליו בשאלה השגורה בפי הקורא האירופאי: 'מי אנחנו?' אלא חקרו אותו בדאגה: 'מי אנחנו צריכים להיות?'"

כך כתבה אירן נמירובסקי, בעצמה סופרת מחוננת ("סוויטה צרפתית", "דויד גולדר"), בביוגרפיה המעולה הזאת שכתבה על צ'כוב. הדרישה הזאת מסופר, שאפיינה גם את תחילת הספרות העברית ("הצופה לבית ישראל"), הייתה מנוגדת לאופיו הצנוע של צ'כוב. למעשה, סוד קסמו נעוץ בניגוד בין הסביבה שלתוכה נולד, הטוטאלית, הנלהבת, הגדולה מן החיים, לבין האיפוק שאפיין אותו ואת כתיבתו. בניגוד לטולסטוי, הוא סירב להטיף או אפילו לשפוט את דמויותיו, ונטה להתרכז לא באירועים דרמטיים אלא דווקא ביומיומי ובשגרתי. נמירובסקי מצטטת אותו כמי שאמר: "המחזאים בימינו ממלאים את מחזותיהם במלאכים ובמפלצות. רציתי אפוא להיות מקורי, ולא כתבתי אפילו תפקיד אחד של פושע או של מלאך. לא האשמתי איש ולא זיכיתי איש".

ההתאמה הזו בין היצירה לאופי אינה עניין מובן מאליו או אפילו שכיח. אבל בצ'כוב, בניגוד לאמנים רבים, היא התקיימה. נמירובסקי הדגישה את העניין הזה, והסבירה לא רק כיצד נהפך צ'כוב לאמן, אלא גם לאדם שהיה. 

נמירובסקי, שגדלה בתחילת המאה העשרים ברוסיה, הבינה לעומק את ההיסטוריה ואת הנפש הרוסית, וזהו מקור כוחה של הביוגרפיה שכתבה. עם זאת, למרות כמה הערות פואטיות מבריקות, היא מיעטה לנתח כאן יצירות ספציפיות של צ'כוב, ועל כך יש להצטער.

צ'כוב, בדיוק כמו הרצל, נולד ב-1860 ומת ב-1904. גם ממנו, כאמור, ציפו שיהיה מורה דרך. ועל אף שהתייחס בספקנות ובאירוניה לציפייה הזאת, כמו גם לכל מחווה גדולה מהחיים, היחס שזכה לו בסוף ימיו היה של הערצה בלתי מרוסנת. בהקשר הזה מביאה נמירובסקי את האנקדוטה הבאה:

"בערב ראש השנה, אחרי המערכה הרביעית של 'הדוד ואניה', נשמע קול מתוך האולם המתפקע מאדם. אלמוני קרא: 'אנחנו מבקשים להודות לכם מעומק הלב, מכל קהל הצופים במוסקבה, על כל מה שחווינו והרגשנו בתיאטרון שלכם'".

דבריו של הצופה ההוא מעוררים היום חיוך, ואפילו גיחוך. הפאתוס שלהם ודאי מנוגד לרוחו של צ'כוב. אבל מי יוכל להתווכח אתם?

 

אובססיית הזמן – על "כל שירי ת.ס. אליוט" בתרגום אורי ברנשטיין

(פורסם בעכבר העיר).

האובססיה של ת.ס. אליוט היתה הזמן.

העבר והמודרני התקיימו בשירתו זה לצד זה וניהלו ביניהם עימות מתמיד. אליוט היה מוטרד מאופיה הבלתי רוחני של המאה העשרים: מוטרד אך לא מיואש. הוא האמין שגם מאדמתה הצחיחה של המאה המודרנית והחילונית הזאת יוכלו לצמוח ניצנים של זיכרון ותשוקה ליופי, כפי שכתב בפתיחה לספרו הידוע ביותר, "ארץ השממה":

"אפריל הוא האכזר בחודשים, מְצַמֵּחַ/ לילכים מתוך הארץ המתה, מערֵב/ זיכרון ותשוקה, מעורר/ שורשים קהים בגשם של אביב".

אם כך, מדוע אפריל הוא חודש אכזר? או יותר נכון, מיהם הם אלה שקוראים לו אכזר? ככל הנראה, אלה האנשים שאינם רוצים להיגאל, או ששכחו מאפשרות הגאולה, חיים-מתים, מכונות אדם שמכרו את נפשותיהם והשתעבדו למערכת העירונית הקפיטליסטית שאינה מציעה להם דבר פרט לעבודה קשה, יחסי מין מנוכרים וכיעור. וכך הם נראו לאליוט בלונדון של 1922, בתמונה שמוּכֶּרת עד היום בכל הערים הגדולות בעולם המתועש, עם תחילתו של יום העבודה:

"עיר שלא באמת,/ מתחת לערפל החום של שחר חורף,/ המון זרם על גשר לונדון, כה הרבה,/ לא חשבתי שהמוות בילע כה הרבה./ ואנחות, קצרות ולפרקים, נפלטו,/ וכל אדם נעץ את מבטו לפני רגליו,/ זרם במעלה הגבעה ובמורד רחוב קינג ויליאם/ עד למקום בו מארי ווּלְנו­ֹט הקדושה מקפידה על השעות/ בקול אטום בפעימה האחרונה של תשע".

ומה קורה בסיום יום העבודה, במה שקרוי שעות הפנאי? הנפש שהתרוקנה בשעות הארוכות במפעל או במשרד אינה מסוגלת עוד לקליטה של המופלא, לתחושה של המסתורין, להנאה מהטבע ואפילו לא לגילויי אהבה פשוטים. מה שנותר הוא זה:

"בשעת הסגול, כשהעיניים והגב/ מעם שולחן הכתיבה יתרוממו, כשהמכונה האנושית/ מחכה כמו מונית פועמת ומחכה…/ בשעת הסגול, שעת הערב השואפת להגיע/ הביתה, ומשיבה מלח לביתו מן הים הגדול,/ ואת הקלדנית הביתה לשעת התה, באה ומנקה/ את ארוחת הבוקר, ומעלה אש בתנור ומגישה שימורים./ מחוץ לחלון פרושים, על בלימה, להתייבש בגדיה התחתונים באור קרני שמש אחרונות,/ ועל הספה (מיטתה בלילה) יש/ ערמה של גרבים, נעלי בית, ביריות ותחתוניות…/ והוא, הצעיר המחוטט, מגיע,/ פקיד קטן של מתווך דירות, ולו מבט לא מהסס,/ אחד העלובים שעטה על עצמו ביטחון/  כמו שעל ראש מיליונר מברדפורד צילינדר יתנוסס./ כמו שניחש, הזמן מתאים דווקא,/ הארוחה הסתיימה והיא משועממת וחסרת אונים,/ הוא מנסה בליטופים להדליקה,/ ואלה לא נדחים אך גם לא נענים./ סמוק פנים והחלטי, הוא תוקף מיד;/ ידיו המשוטטות לא נפגשות בהתנגדות;/ שחצנותו אינה דורשת מענה,/ ומקבלת בברכה גם את האדישות…/ מעניק לה נשיקה סמכותית אחרונה,/ ומגשש את דרכו, כי המדרגות לא מוארות…/ היא פונה ומביטה לרגע במראה,/ כמעט ולא תשגיח באהובה שאיננו כבר;/ מוחה מניח למחשבה אחת לחלוף, לא גמורה:/ 'טוב, זה כבר נעשה. אני שמחה שזה עבר'./ כשאישה נאה נכנעת לאיזו שטות חולפת/ ופוסעת בחדר, לבדה, בלי משים/ היא את שערה מוכנית מלטפת/ ועל הגרמופון תקליט כלשהו תשים".

זוהי הפעם הראשונה שכל שירי ת.ס. אליוט מתורגמים לעברית ונכרכים בספר אחד. המשורר אוֹרי ברנשטיין, שתרגם את השירים, הציג אותם לפי סדר פרסומם, מה שמאפשר לעקוב אחר ההתפתחות ביצירתו של אליוט. הקריאה בשירים ברצף הכרונולוגי הזה מאשרת את אבחנתו של המשורר סטיבן ספנדר לפיה התודעה בשירי אליוט המוקדמים היא תודעה של אינדיבידואל, שחש כי הוא נמצא מחוץ לעולם החברתי המקיף אותו, וכי גם אם הוא נחשב נחות במעמדו בעיני אותו עולם, הרי שהוא גם נעלה עליו בערכיו; בשלב השני ביצירת אליוט, זה של "ארץ השממה", התודעה מותנית לחלוטין בנסיבות הציביליזציה שמקיפה אותה ואינה מסוגלת לחמוק מהן: אין היא אלא תוצר של הנסיבות ההיסטוריות; ואילו אצל אליוט המאוחר היחיד עומד לבדו עם האל ובוחן חוויות המצביעות על האפשרות של חיי נצח.

זהו נתיב לא פחות עמוס מגשר לונדון בתחילת יום עבודה: הנתיב שמתחיל באיש הצעיר המתבדל מהחברה ומרגיש נעלה עליה, נמשך באיש המבוגר שמתפכח מתקוותיו להיחלץ מכבליה ומסתיים באיש הזקן אשר בהתקרב יום מותו מחפש נחמה בהתבודדות עם האל. זהו נתיבו של האדם המודרני, לפחות אחד החשובים שבהם, וטוב עשה ברנשטיין שריצף אותו באותיות עבריות.

כל שירי ת.ס. אליוט, תרגום, מבוא והערות: אורי ברנשטיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מחיר מומלץ: 92 שקל, 230 עמודים.

 

 

"סודותיו של מורה הנבוכים" (או: מיכה גודמן מייפה את הרמב"ם)

           

            (פורסם בעכבר העיר) 

           הנה שלושה דברים שלא תקראו בספר החדש של ד"ר מיכה גודמן על הרמב"ם:

            הרמב"ם תמך בהכאת נשים: "כל אישה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן– כופין אותה ועושה, ואפילו בשוט" (משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות, פרק כ"א).

            הרמב"ם התנגד להצלת בני אדם מסוימים ממוות או לריפוים: "אין כורתים ברית לעובד עבודה זרה … ואסור לרחם עליהם… לפיכך אם רואה אחד מהם אובד או טובע בנהר – לא יעלנו [מהמים – א"ג]; ראהו נטוי למות – לא יצילנו… מכאן אתה למד, שאסור לרפואת עובדי כוכבים אפילו בשכר" (הלכות עבודה זרה, פרק י).

            ודוגמה נוספת, חביבה במיוחד: הרמב"ם פסק שיש להרוג ילדה גויה בת שלוש שיהודי אנס אותה. לא מאמינים? תקראו: "ישראל שבא על הגויה – בין קטנה בת שלוש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש… כיוון שבא על הגויה בזדון, הרי זו נהרגת: מפני שבאת לישראל תקלה על ידיה, כבהמה" (הלכות איסורי ביאה פרק י"ב).

            גודמן, מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וראש מדרשת עין פרת, לא רק "שכח" את הציטוטים המלבבים האלה, אלא גם טוען בספרו החדש כי: "המחויבות של הרמב"ם להלכה איננה מצליחה לעקר את תפיסותיו השוויוניות. הרמב"ם יצר מרחב ייחודי בתוך השיח ההלכתי שבו האוניברסליות יכולה לפרוץ החוצה… הרמב"ם מבסס את המוסר האוניברסלי שהוא מציב על מקורות מקראיים… אלוהי הטבע, בורא העולם, הוא אלוהי איוב הגוי בדיוק באותה מידה שהוא אלוהי ישראל. הטבע אדיש להבדלים לאומיים, והמעבר לטבע כסמכות – מכונן עיוורון אתני… יהודי שחי על פי הטבע נתבע לאהוב גם את כל בני האדם שנבראו בצלמו של אלוהים" (236, 237 – ההדגשות שלי).

            כיצד ניתן לייחס רמב"ם, שתמך בהכאת נשים, שוויוניות? מדוע מכנה גודמן מוּסָר שמצווה להרוג ילדה שנפלה קורבן לאונס, רק משום שהיא גויה, בשם מוסר אוניברסלי?

            אינני מכיר את גודמן, אבל אני יכול לנסות לנחש חלק מהתשובות שהוא ייתן לשאלות אלה. ראשית, הוא יאמר בצדק, הציטוטים הקשים שהובאו כאן הם רק חלק קטן ממאגר הטקסטים העצום שחיבר הרמב"ם, וכנגדם ניתן להביא ציטוטים המעידים על תמיכתו בשוויון ובאוניברסליות. שנית, יטען אולי גודמן, שמונה מאות שנה חלפו מאז פעל הרמב"ם, והמוסר אינו דבר סטטי: דברים רבים שנראים לנו שערורייתיים ומחרידים, היו פעם מקובלים ואפילו מובנים מאליהם; לא הוגן ולא הגיוני לשפוט את הרמב"ם באמצעות כללי המוסר הנהוגים בימינו, שאחרת נלקה באנכרוניזם.

            יש טעם מסוים בתשובות משוערות אלה של גודמן. ואולם דומה שפעל אצלו כוח נוסף: הצורך לחבב את הרמב"ם על ציבור הקוראים הישראלי העכשווי, המודרני ברובו. ואמנם, אם להתעלם מציטוטים כמו אלה שהובאו לעיל (יש גם נוספים) –  הרמב"ם אכן ראוי לחיבה, ואפילו להערצה. אין חולק על כך שהוא אחד מגדולי ההוגים היהודים בכל הדורות, אם לא הגדול שבהם.

למרות התעלמותו הכמעט מוחלטת מהצדדים הגזעניים והשוביניסטיים בהגותו של הרמב"ם, עלה בידי גודמן לחבר ספר עיון יוצא מן הכלל, נדיר בעומקו ובבהירותו. "סודותיו של מורה הנבוכים" מציג לקוראים את עיקר מחשבתו הפילוסופית של הרמב"ם, ומנהיר מושגים כגון "נבואה", "השגחה", "אלוהים", "גאולה" ו"מבוכה".

 במיוחד התפעלתי מן העמודים האחרונים בספרו של גודמן. ניכר בהם שנכתבו מתוך תחושת התעלות של החוקר הצעיר (בן 35 בלבד), שהקדיש שנים מחייו ללימוד כתבי הרמב"ם. באותם עמודים אחרונים מתקרב גודמן לאידיאל של קלות וריחוף, שכמעט בלתי אפשרי להשיגו כאשר עוסקים בנושאים כה מורכבים. ובכל זאת, גודמן דן בתשוקה מדבקת בעניינים כמו הרציונליות המשחררת את האדם מעצמו וממסורתו; הפליאה מהטבע שהיא עצמה אהבת אלוהים; הסכנה שספקנות יתר ופוסט מודרניזם ימיתו את הסקרנות; וכן הדרך שבה הרמב"ם חותר תחת סמכותו שלו, ובעצם מזמין את הקוראים בו לחלוק עליו ולמצוא את דרכם בכוחות עצמם.

הלוואי שיכולתי לכתוב את הדברים האלה באותו כישרון שמפגין כאן גודמן. כל מה שנותר לי לעשות הוא להפנותו לדבריו שלו עצמו. אם אכן "סמכות פילוסופית היא אוקסימורון" (עמ' 312), ואם אכן הרמב"ם הזמין את קוראיו לאתגר כל סמכות, ובכלל זה את סמכותו שלו, חבל שגודמן לא נענה להזמנה זו במלואה. בהתעלמותו מהצדדים הקשים לעיכול בכתביו של הרמב"ם, הוא קעקע במשהו את אמינותו של הספר שחיבר. פרט לכך, כאמור, מדובר בספר נפלא.

"סודותיו של מורה הנבוכים", מאת מיכה גודמן, הוצאת דביר, 383 עמודים, מחיר מומלץ: 92 שקל