גבר בורח מבשורה (על דויד גרוסמן)

לכאורה, נראה כי "אשה בורחת מבשורה" ניחן במאפיינים הדרושים להפוך אותו ל"רומן הישראלי הגדול". היקפו העצום, הנושא, אוסף הדמויות, הרגישות, התבונה, האינטנסיביות הרגשית, דקות התיאור ויפי השפה הופכים אותו לספר שרועד על המדף.

אבל למרות השבחים הרבים והמוצדקים שקיבל, יש ברומאן הזה גם כמה פגמים חשובים,  שמפרידים בינו לבין יצירות גדולות באמת.

  הספר מתחיל בתיאור פגישתם של אורה, אברם ואילן בני ה-16 בזמן מלחמת ששת הימים. לאחר מכן אנו קופצים כ-35 שנה קדימה, לתקופת האינתיפאדה השנייה. עופר, בנם של אורה ואילן, מתנדב למבצע צבאי ביום שחרורו. אורה, החוששת לחיי בנה, מחליטה לברוח מן הבשורה על מותו – ובכך, בדרך מאגית, למנוע את המוות עצמו. היא יוצאת לטיול בגליל בלוויית אברם, והספר מוקדש לתיאור מסעם תוך קפיצות אחורנית בזמן שנועדו למילוי התהום בת 35 השנה.

ואכן, מדובר בתהום. אברם, כך מתברר, נפל בשבי המצרים במלחמת יום הכיפורים ועבר שם עינויים. נאמנים לחברותם המשולשת, שבשלב מסוים גם נהפכה למשולש אהבים, אילן ואורה מטפלים באברם במסירות, אך גם נכנעים לתשוקתם ושוכבים זה עם זה. התוצאה: אורה נכנסת להיריון ואילו אילן נתקף רגשי אשם בגלל מצבו של אברם ומחליט כי אינו יכול לאהוב את הבן הנולד ונוטש אותו ואת אורה.

רק שלוש שנים מאוחר יותר, כשאורה נכנסת להיריון ממשגל בודד עם אברם, מרגיש אילן שהוא יכול לחזור הביתה, ומגדל את שני הילדים, אדם ועופר, באהבה ובמסירות. אברם, בדומה למה שעשה אילן לפניו, מתנער מאבהותו, ובנו עופר גדל תחת הרושם כי אילן הוא אביו הביולוגי.

למעשה, ניתן לומר שגרוסמן פיצל את עצמו לשתי דמויות: אורה הג'ינג'ית, האם החרדה לחיי בנה החייל, ואברם, המבוגר שנפשו נשארה נפש נער, מי שעד לנפילתו בשבי הקדיש כל רגע אפשרי לכתיבה. כל רגע ורגע במסע הגלילי רווי ביופי ובפחד לגורלו של עופר. אברם משתף פעולה עם אורה בשיגעונה, ודומה כי גם הוא מאמין שאם רק יתנתקו מהחדשות ולא ישמעו על המבצע הצבאי, לא יאונה לעופר כל רע. כאמצעי התגוננות נוסף, מחליטה אורה לספר לאברם את סיפור חייו של עופר, במחווה שמזכירה כמובן את "אלף לילה ולילה": התקווה שאמנות הסיפור יכולה להציל ממוות.

כמעט כל רגע בספר טעון עד להתפקע. לא רק תיאורי העינויים שעבר אברם או החשש לחיי עופר, אלא אפילו ארוחה משפחתית במסעדה צוברת דחיסות רגשית מהממת. תיאור כזה של ארוחה יכול לנבוע רק מעטו של מחבר שעובד 24 שעות ביממה: לא רק כשהוא יושב אל שולחן הכתיבה, אלא גם בשוכבו ובקומו ובאוכלו, ובשחקו עם ילדיו ובפטפטו עם אשתו. במידה גדולה יותר מבני אדם רגילים, ואף יותר מרוב המושכים בעט, מחבר כזה לעולם יהיה צופה באירוע ולא רק משתתף בו. אפשר לראות בכך המחשה ספרותית לדברים שאמר באחרונה האמן ניר הוד בריאיון למוסף "הארץ", כי גם כשהוא מתנשק, הוא חושב קודם כל איזה אימאג' הוא יכול לעשות מזה.
השעבוד הזה של החיים לכתיבה הוא מופת ותמצית של אמנות, ומהווה רק דוגמה אחת למעלותיו הרבות של הספר. עם זאת, המעלות האלה רק מדגישות את פגמיו, כפי שבגדים יפים מבליטים לפעמים את כיעורו של לובשם. הספר מלא סצינות מופרכות, כגון פגישתם של אילן ואברם הנערים עם העורך הראשי של "ידיעות אחרונות", בה הם מציעים לו להוציא מדי פעם גיליונות שייכתבו רק על ידי משוררים. התמימות המוגזמת הזאת, הניסיון להיות חמוד בכוח, מתאימים אולי ל"הנסיך הקטן" או לספרי הנוער של גרוסמן, אבל במקרה הזה הם גובלים בקיטש. גם הסצנה שבה אילן שוכב עם אורה ותוך כדי הזיון מספר לה סיפור ארוך על מלחמת יום הכיפורים מותחת את יריעת אמונו של הקורא עד שהיא נקרעת.

ואולם מאכזבת מכך היא הילדותיות שבה מתואר הסכסוך עם הישראלי-ערבי. מניע המבצע שאליו יוצא עופר מתואר כרצון לנקום על מותם של הרוגי הפיגוע האחרון. משל היתה מאפשרת ממשלת ישראל לערבים לירות את הירייה האחרונה, היו אלה מניחים את נשקם ומכריזים על שלום. מבלי לשפוט מי צודק בסכסוך בינינו לערבים, תיאורו של המאבק כמעגל נקמות ותו לא חוטא לשני הצדדים – מפני שיש להם טענות עמוקות הרבה יותר. למרבה הצער, הסכסוך במזרח התיכון הוא לא רק ריב כנופיות.

דומה שגרוסמן לוקה בטעות דומה לזו של גיבורת הרומאן אורה. מה היא מייחסת לעצמה במין פגאניות כוחות להשפיע על דברים שמעבר לשליטתה, כך מייחס גרוסמן לישראלים יכולת להימנע מטרגדיות שגרעינן אינו בשליטתם. מה היא בורחת מהבשורה על מות בנה, כך הוא בורח מהבשורה המרה שרבים מהערבים מבשרים לנו: שעצם קיומנו כאן – להבדיל מהכיבוש בלבד – הוא בלתי נסבל בעיניהם. גרוסמן כתב ספר מרטיט ומרהיב, וירטואוזי ומרגש. אבל הלוז הרעיוני שלו חלול.

 

"אשה בורחת מבשורה", דויד גרוסמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 630 עמ', מחיר מומלץ: 98 שקל